מנסה להחיות את המתים

הבלוג הזה כבר די מת….

איך מחיים אותו?

יש תשובות???

מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים

הנה אני אחרי תקופה חוזרת לכאן כותבת לי ולכם מהמחלקה הסגורה אגב זו מחלקה הסגורה ראשונה שלי בעבר ביליתי רק הפתוחות כך שעניין האשפוז לא חדש לי בכלל רק עניין הסגורה.
להדליק סיגריות רק מהאחים והאחיות
קפה שותים פושר
ורוב היום בין קירות צפופים ומלוכלכים ומסריחים
מקלחת פתוחה פעמיים ביום בהשגחה
אני כאן ולא בפתוחה לא כי אני סכנה לציבור או לעצמי אלא מפני שיש כאן פסיכיאטר טוב שעושה לי ריאורגניזציה בתרופות.
אז בעצם מאז שאמי נפטרה לפני יותר מחצי שנה אני במשבר קיומי הכל פתוח והכל סגור החיים קשים ואני לא מצליחה להתאים אליהם מנסה לפחות להתאים את עצמי לעצמי.
מערכת עצבים חשופה לרעש לאור לכל דבר כמו קפיץ שמקווה שישתחרר לאט לאט,
היום חג משפחה למה אני משתתפת?
ריצוי משפחתי לא רוצה לרצות האם עדיף שאשאר?
זהו ארוחת צהריים מוגשת אם לא אמהר אאחר…

קצת פחות יסוריי חיים

נראה לי ששברתי מחסום גדול של פחד פחד מהחיים הנה אני שבוע אחרי ואני נושמת יותר בקלות זה היה נראה בלתי אפשרי והנה זה קורה בקיצור התחלתי עבודה חדשה שהייתה נראית מאוד מאיימת בהתחלה לא חשבתי שאשרוד וזו עבודה שמאוד רציתי והשדים קמו ועלו בצורה קשה שלא נתנה לי לנשום והנה אני עכשיו חודש אחרי ואפשר לנשום היו רגעים שלא האמנתי שיש מוצא אני יכולה לחיות שוב יש לי אישור מעצמי לא הולך להיות קל אבל אני מאמינה שלאט לאט אתרגל לקצב החיים הזה ואפילו אהנה. אמן.

יסוריי החיים

החיים האלו לא מניחים דורשים ודורשים יש דברים שהצלחתי להתחמק מהם תקופה ארוכה ועכשיו החלטתי לנסות ולהתמודד איתם וזה קשה! יש רגעים שאני מרגישה שזה קורע אותי לגזרים אבל נמאס לי להתקפל בחזרה בגלל שאני מפחדת לא רוצה שהפחדים שלי ימנעו ממני לי לעשות דברים שמשמעותיים בשבילי והנה אני כאן קרועה לגזרים מדממת והיסטרית ואני עושה ככל יכולתי לנשום לתוך המצב הזה להאמין שאני יכולה לעבור אותו וכמובן להיעזר במי שאפשר הפעם אני לא מוותרת כל כך מהר, בברכת חיים לכולנו! בילבי.

קשה לי לנשום אני עצובה להיות בלי אמא שלי היקרה אני כל כך עצובה ולבד איפה את? למה נעלמת לי? קשה לי בלעדייך את חסרה אני רוצה לחבק אותך ולשמוע מה שלומך ולספר לך מה שלומי ושתעני לי בתשובות שאני כל כך אוהבת רוב הזמן 😉 את כל כך חסרה שקשה לי לנשום

כבר עברו כמעט שבועיים מאז שאמא שלי נפטרה זה כל כך מוזר אני לא יודעת מה אני מרגישה נראה לי שבעיקר כלום פשוט כלום אחד גדול כאילו החיים כרגיל אני דואגת לאחיות שלי ולי אני לא יודעת זה פשוט מוזר להיות בעולם בלי אמא שלידם בגלל שבחודש האחרון שלה היא הייתה כל כך חולה ולא היה סימן כל כך מהאמא שהיכרתי אז כאילו כבר נפרדתי לא יודעת אז אמא שלי לא כאן ו…

אמא שלי נפטרה.

אנחנו עכשיו בדרך חזרה מההורים של בן זוגי היה נחמד קצת קשה אני עצובה אמא שלי קיבלה עוד תוספת מורפיום איזה יופי טופי יופי וזה אומר שהיא עוד יותר קרובה למוות קשה לראות אותה ככה אני עייפה מהמצב הזה ורוצה שהוא ייגמר כבר עייפה מלכתוב עייפה מלדווח עייפה מלספר לאנשים מה קורה עייפה מלדאוג והדרך מתמשכת לפחות היום אני אשן במיטה שלי עם האהוב שלי.

עוד יום עובר וההרגשה היא ששום דבר לא זז דברים חוזרים על עצמם אני חוזרת על עצמי הכאבים שלי חוזרים על עצמם אמא שלי חוזרת על עצמה איך אומרים ״קשה, קשה״ ובן זוגי מרגיש נטוש כי אני רוב הזמן אצל אמא שלי ועצוב לי שזו כבר לא האמא שהכרתי היא רזה כמו שלד ישנה כל הזמן מטושטשת לא מגיבה זה מתסכל ונגמר הכוח רוצה שהחיים יחזרו למסלולם אך הם לא באמת יחזרו כי אני אהיה בעולם בלי אמא אמא שלי היקרה אני מתנצלת על כל הפעמים שהיית צריכה אותי ולא הייתי בשבילך אני מצטערת אם אני לא מספיק נעימה לך כרגע אני כל כך משתדלת וחסום לי אני כל כך רוצה לאהוב אותך ואני מרגישה כלום כמו חומה שסוגרת את הכל בפנים ובמקום אני עצבנית וחסרת סבלנות לקבל לקבל לקבל את מה שיש עולם אכזרי שמעמת אותנו עם הדברים הכי קשים, תמיד להרגיש לא מספיק בת לא מספיק טובה אישה לא מספיק טובה חברה לא מספיק טובה בת אדם לא מספיק טובה פשוט מספיק! מספיק עם הקטילה הכללית הזו אני בת אדם ואני עושה הכי טוב שאני יכולה.

למה כל כך קשה לי לטפל באמא אני מרגישה שאני חסרת סבלנות ולא עדינה מספיק ואיתי אמא לא נפתחת וישר עולות המחשבות שאני לא בן אדם טוב שאני לא טובה לאמא שלי אחרי שהיא טיפלה בי כל החיים אין לי תחושת השלמה יש תחושה של עינוי מתמשך למה אין לי רגעי חסד עם אמא לא מגיע לי? אולי היא פשוט מרגישה שאני לא טובה לה אז היא לא נפתחת בפני אולי היא מרגישה שאני רוצה שהיא תמות כבר אוף זה כל כך קשה ומתסכל ואני לא יכולה לברוח מעצמי כל הרגשות אשם כל החוסר בטחון ורגשי הנחיתות שיעור אחרון מאמא האם גם היא הרגישה כמוני כשטיפלה בי? האם אני מסוגלת לדאוג לאדם/ילד? האם אני יכולה להיות אמא טובה?

לא רוצה להיות במצב הזה בכלל זה מסריח ולא נעים ועצוב וקשה לי ואני אבודה

נמאס לי וקשה לי ולא טוב לי והכל חרא אמא ישנה כל היום ויש לה ריח מוזר והיא לא מגיבה ואני מרגישה שכבר התנתקתי ממנה ומרגישה אשמה על זה ובטוחה שהיא מרגישה את זה ולכן לא מתייחסת אלי נמאס לי זה מצב מחורבן וגם לי ולבעלי קשה להיות רחוקים והזמן כאילו נעצר ודי לא רוצה יותר היום ישנתי כל היום מה שתורם למצב רוח המחורבן וכבר אין לי כוח למצוא את עצמי כל הזמן חרא פשוט חרא.

אני לא יודעת מה קורה המצב הזה מוזר קשה לי ומעייף ועצוב אנא שלי כבר חצי בן אדם ואני לא יודעת מה לעשות איך להתנהג איך לעזור לה מה יעזור לה משום מה יוצא שאת הדברים המשמחים או מרגשים היא לא עושה איתי איתי היא רק נראית נרגנת ומתוסכלת ולא שמחה על נוכחותי שישר נוגע לי ברגשי נחיתות אבל כבר לא מזיז הרבה כאילו כבר לא ממש מזיז לי כאילו היא כבר מתה כאילו כבר ויתרתי עליה ומצד שני אני לא בטוחה שאני מצליחה לקלוט שהיא עוד מעט לא תהיה פה שאני עומדת לאבד אותה לעד וזה קשה ומתסכל ומעיק ואני חושבת שאני קצת כועסת שהיא שמה אותי במצב הזה ושהיא לא פשוט מתה בחינניות בלי להכריח אותי לטפל בה והאחיות שלי גם איתם זה סיפור איך להיות מרגישה שאני לפחות חלק מהזמן עקומה ולא עוזרת ורוב הזמן מרגישה אטומה ולא מרגישה כאילו זה עינוי כזה שצריך להיגמר כבר ואני עצובה ועייפה וקשה לי ולא יודעת אם אני יכולה להיות מטפלת טובה לאמא ושאולי היא שוב כועסת עלי ואני לא יודעת איך לדבר איתה.סוף.לבינתיים.

אמא שלי הולכת למות

זהו אמא שלי בימיה האחרונים כבר נמאס לה ורוצה למות אני בכלל לא מצליחה לקלוט מה קורה ואיך להיות זה בלתי נתפס היא מבקשת לישון ולא לקום ואני לא מבינה איך זה אפשרי שאמא שלי שהיא בן אדם כל כך חשוב בחיים שלי לא רוצה להיות פה יותר שאין לה ברירה והיא חייבת לעזוב את הכל כולל אותי אני מחכה לכל סימן חיים שהיא נותנת ואני אומרת לעצמי שאני נאחזת בקש כי זה עוד מעט ייגמר וכל השופטים הרעים שלי בראש דופקים ואומרים שאני לא בסדר ואיך זה שאני לא מרגישה ולא בוכה ושאני עקומה ושאני אהיה לבד ואף אחד לא יתקרב אליי כי אני לא נותנת ואני כועסת שאני ככה כל כך קשה וזה עצוב לי ואני מנסה להיות נחמדה אל עצמי ולקבל את איך שאני יכולה להיות עכשיו ולתת שקט אמא שלי הולכת למות.נקודה.

בעצם לפני חודשיים בערך גיליתי שאמא שלי עומדת  למות, עד אז הייתי בטוחה שהיא תשרוד את זה, אני חושבת שהיא ניסתה להגן עליי לפני החתונה ובעצם ממשיכה להגן אך את המציאות אנחנו כולנו כבר יודעים, וזה די מייאש האמת.

קשה להכיל דבר כזה, זה כואב ומכעיס ומעצבן, אני הולכת בהרגשה שאני סוחבת טון על עצמי הכל כבד וקשה לי שאני מרגישה כל כך רצינית לידה ולא מצחיקה אותה יותר או מעניינת אותה בדברים נחמדים כמו שהאחיות שלי עושות, אני האחות הרצינית שכל הזמן צריכה לסדר דברים ואין לי כוח יותר עצוב לי וכואב לי ואני אוהבת את אמא שלי כל כך ורציתי שתהיה איתי עוד זה לא פייר ולמרות זאת זה המצב.זהו זה מה שיש אמא שלי עוד מעט לא תהיה יאללה תתמודדי!

בין החיים למוות

הנה אני כאן אחרי שנתיים, נשואה טריה לבחור המקסים מהבלוגים הקודמים 😉 והחיים ממשיכים ומביאים דברים המתנה הגדולה שהם מביאים לי עכשיו זו הפרידה מאמי שעומדת למות, לא כך דמיינתי והמציאות קשה רציתי סבתא לילדים שלי… וכנראה שלא אקבל קשה להשלים עם מציאות כזו כל יום קשה עם משא כבד, אני מודה לאל על בעלי (איזה כייף להגיד בעלי!) בלעדיו המשא היה פי כמה כבד ואני מנסה להשלים עם המציאות להצליח להיפרד בהשלמה, זהו בנתיים צריכה ללכת… בברכת השלמה עם המציאות!

עברו שנתיים ואני חוזרת מהצד השני ;-)

לקח לי זמן לחזור ובעיות טכניות אבל הנה אני אכתוב יותר בהמשך- שלום!

הנה אני שוב אחרי הרבה זמן, לא מגיעה לכתוב הרבה לצערי…

למרות שקצת מבאס האתר הזה, מרגישה אנונימית לחלוטין אין תגובות וגם קשה להתעניין בבלוגרים אחרים, זה פחות נגיש מבלוגלי…

בכל מקרה מצבי –

היום לא רע אפילו נחמד עם כוחות מחודשים.

קורים דברים בחיי, אולי המרכזי כרגע הוא הזוגיות שלי עם בן זוגי שנמשכת כבר 4 חודשים. בשבילי זה לא מעט בכלל, ולא רק שהיא נמשכת 4 חודשים אלא שאני יחסית מאוזנת ושמחה בחלקי והקשר מתחזק ומשתפר.

המחשבה שאני רוצה למות או מוכנה למות בכל רגע פחות באה אליי, והאמת זה קצת מפחיד אותי להיות יותר מעורבת בחיים ועם יותר מה להפסיד.

מפחיד אותי ממש לחיות.

רוצה קצת להתחבא מהחיים.

מתעסקת כרגע בסוגיות העבודה רוצה לעבוד על מיומנויות העבודה שלי להתמסר יותר לעבודה.

לא יודעת מה קשה לי לכתוב קצת כרגע.

אז אשחרר.

אוהבת ואוהבת.

"בילבי".

הילדה הקטנה שלי

הילדה הקטנה והחמודה שלי שהיא אני "מפעם"

היא חטפה הרבה "מכות" היא פגועה ועצובה ומושפלת ולבד אלו רוב התחושות שלה והיום בגיל 31 ואחת היא עדיין בתוכי ועדיין פגועה ומופחדת ועצובה ולפעמים היא מכוונת את פעולותיי והיום קיבלתי תזכורת חשוב לכך שכדאי שאהיה בקשר איתה ואתן לה חוויה פנימית קצת אחרת כדי שהיא-אני לא נפחד כל הזמן.

זה כייף לי לשבת ולעצום עיניים ולדמיין אותה ולדמיין שאני מדברת איתה ומחבקת אותה ואמרת לה שהיא לא לבד, שאני כאן, שהיא לא אשמה, שאני יכולה לפתוח לה פתח לחוויות יותר נעימות יותר חיוביות, פשוט להסתכל בעיניים היפות ורוב הזמן עצובות שלה ולחבק אותה ולומר לה שהיא יפה ולהצחיק אותה ולדגדג אותה פשוט להיות איתה זה נעים לי זה גורם לי להרגיש רגועה ושלמה יותר.

אני אוהבת אותך ילדונת שלי יפה, ואני איתך.

"בילבי".

שלום עולם חדש!

לא כתבתי הרבה זמן והרבה קרה מאז הפעם האחרונה שבה כאב לי… 🙂

i have a boyfrienf!ya!ya!ya!

כן כן הבחור ואני יחד עכשיו, אחרי חצי שנה של התבשלות עם עצמי דיברתי איתו ובסופו של דבר לאחר היסוס של כמה ימים הוא וסחף אותי בקסמיו… :-).

אנחנו יחד כבר יותר מחודש וכל כך מדהים לי, אני מאוד אוהבת אותו וטוב לי ומעניין לי ומפחיד לי ומיוחד לי, אני מרגישה שלראשונה בחיי אני חווה את הקשר שתמיד חשבתי שמגיע לי.

אנחנו חברים טובים ואנחנו אוהבים.

זה מאוד מיוחד ומרגש ומפחיד ומעניין.

וכל זה בתוך קהילה של עוד 20 ומשהו איש עושה את זה מאוד שונה ולא פשוט ממה שהיכרתי עד היום, מהמעט… וזה גם כייף כי זה די כמו לגור יחד, שזה גםידש לי כי אף פעם לא ממש גרתי עם מישהו.

אני כותבת וזה מפחיד אותי מפחיד אותי שאפגע במה שקורה ע"י זה שאני כותבת על זה, על הטוב הזה…

אולי גם בגלל שלא כתבתי הרבה זמן ואני כרגע נמצאת בחדר עם עוד אנשים…

אז אולי בנתיים אגיד תודה.

תודה ליקום שהעניק לי את החוויה הזה, אני מלאת הקרת תודה ושמחה על כך.

אוהבת,

"בילבי".

כואב לי

פתאום הגיע כאב, כאב גדול ועצב.

עצוב לי עצב של כל העולם איתי, קשה לשאת רוצה לעצום עיניים ולא להיות.

קשה להיות בחברת אנשים, בעיקר עם הבחור שמאוהבת בו, רוצה רק שידאג לי ויטפל בי, ובמצבו אין מצב שיעשה את זה, אולי אפילו בכלל לא יתקרב אלי.

יש לי תחושה שהטריגר לכאב זה הוא, החיסרון שלו בתור חבר אינטימי והכמיהה לכך שלא מתמלאת.

וזה כואב ומתסכל ועצוב.

מעצבן אותי שאני במקום שבו יש בי כזו כמיהה לאדם אחר שממלאת כמעט את כל עולמי, ועוד כמיהה לאדם שיכול להיות שלעולם לא יתאים לי שאפילו עם נהיה בקשר אינטימי עוד איזה 30 שנה… 🙂 זה עדיין לא ימלא ונמאס לי למה אני עושה את זה לעצמי?

רוצה חופש או לפחות להתנהל בתוך החיים יחד עם הכאב ובלי ליצור הפרדה קשה ביני לבין העולם.

הכל כואב ועצוב ובא לי לכבות קשה לי להיות רכה עם עצמי במקום הזה רכה עם העולם זה הופך אותי הופך בין אדמה לשמיים בין ימין לשמאל.

היה לי התקף חרדה קטן היום לגמרי התהפכתי.

וקשה לי לדאוג לעצמי במקום הזה, קשה לי שיהיה לי אכפת ממשהו, רוצה לזרוק הכל לפח.

ולא מבינה מה קורה ומנסה להבין וזה קשה ומנסה לפעול בנכון וזה קשה.

"בילבי".