שלום לעולם!
שאלתי היא – מה אני עושה פה?
האמת שאני לומדת להבין ששאלה זו היא בעיקר בשבילי לשאול ובשבילי לענות.
אז הנה אני שואלת את עצמי אל מול קבל עם ועדה.
שאלה זו נשאלת במוחיי הרבה בזמן האחרון, ולדעתי זו שאלה מצויינת!
והתשובה – חמקמקה 
…
בייחוד בשנה האחרונה, בשנה האחרונה עושה רושם שהשאלה חופרת אחר התשובה עמוק יותר ויותר במעמקי היקום הפנימי שלי, וכתוצאה מכך, אני מניחה, גם היקום החיצוני, זה שמסביבי, עושה סיבובים באוויר , ושוב אני מניחה – על מנת לעזור לי לרדת לחקר השאלה המעניינת הזו – "מה אני עושה פה?"
המסע החפירתי הזה שאני עורכת, פעמים מרתק, פעמים מעצבן בטירוף, פעמים מייאש עד כדי רצון לוותר, פעמים מכאיב מאוד ופעמים (די מעטות לצערי בנתיים) משמח או אולי יותר נכון מספק.
בתקופה של החודשים האחרונים השתעשעתי במוחי ברעיון של לפתוח בלוג לתיעוד המסע הזה, רעיון שהציעה גם אמי, ולאחר מכן גם חברה טובה פתחה בלוג ואהבתי מה שקראתי שם, אני מניחה שזה חילחל לאט לאט, ועכשיו ערב יום שבת, לאחר כמה ימים מאתגרים במיוחד, מצאתי את עצמי במצב רוח קשה ומעט מיואש, והתחשק לי לכתוב (אני מאוד אוהבת לכתוב), לא כתבתי כבר זמן מה (בתקופות מלחיצות במיוחד, לפעמים הפחד מלפגוש את עצמי על גבי המילים מפחיד מדי…), ודווקא התחשק לי לכתוב לא לגמרי רק לעצמי.
אין מה לעשות, או שיש…- העניין הזה של לבטא את עצמך אל מול עדים, אפילו וירטואליים, הוא משהו שנותן לנו בני האנוש, איזושהי חווית ערך מוסף, אני מניחה שזה משרת את אחד מרצונותינו העמוקים ביותר שיראו אותנו, שיהיה לנו עד, מלבד עצמנו.
להגיע למצב שבו אנו מספיקים לעצמנו, שאנו יכולים ומוכנים לראות אותנו as is וזה מספיק – וואלה – אחלה מצב!
זה קורה לי לפעמים…
כאן בבלוג אבדוק אני מניחה, איך זה מרגיש לבטא את עצמי עם האפשרות לעדים.
ואם אתם כאן עדים – אתם מוזמנים לתת את עדותכם
טוב, עד כאן להיום.
תודה ושיהיה לנו שבוע טוב.
אני.
בילבי מחפשת משמעות 