לפגוש אותי שוב ושוב ושוב, ברגעים הכי לא צפויים, לתפוס את עצמי ב"פוזות" ממש לא "נעימות".
למה, למה אני צריכה לפגוש את עצמי כל הזמן?
למה זו הדרך שבחרתי?
למה אי אפשר באמת לקחת חופשה מעצמי?
ולמה לפעמים הפגישות האלו עם עצמי מכאיבות ומפחידות בעוצמה כל כך חזקה?
שפשוט בא לי לבטל תפגישה אחת ולתמיד.
אך זו הדרך שבחרתי. ובשבילי זו הדרך היחידה שיש.
אז כמה ימים או שעות או חודש ארצה למות, זה לא כאילו שלא הייתי בסרט הזה כבר,
והרי שכשאני חושבת על זה לעומק – להסתכל לעצמי בעיניים בסופו של דבר זה מה שאני באמת רוצה ומה שנותן לי תמשמעות.
אז עכשיו כואב לי ועצוב לי ומפחיד לי ובנתיים אני לא ממש לוקחת אקמול.
שבוע טוב.
בילבי מחפשת משמעות 