לחיות איתי 24/7

רגיל

לפגוש אותי שוב ושוב ושוב, ברגעים הכי לא צפויים, לתפוס את עצמי ב"פוזות" ממש לא "נעימות".
למה, למה אני צריכה לפגוש את עצמי כל הזמן?

למה זו הדרך שבחרתי?

למה אי אפשר באמת לקחת חופשה מעצמי?

ולמה לפעמים הפגישות האלו עם עצמי מכאיבות ומפחידות בעוצמה כל כך חזקה?

שפשוט בא לי לבטל תפגישה אחת ולתמיד.

אך זו הדרך שבחרתי. ובשבילי זו הדרך היחידה שיש.

אז כמה ימים או שעות או חודש ארצה למות, זה לא כאילו שלא הייתי בסרט הזה כבר,

והרי שכשאני חושבת על זה לעומק – להסתכל לעצמי בעיניים בסופו של דבר זה מה שאני באמת רוצה ומה שנותן לי תמשמעות.

אז עכשיו כואב לי ועצוב לי ומפחיד לי ובנתיים אני לא ממש לוקחת אקמול.

שבוע טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s