ארכיון יומי: 27 בדצמבר 2008

החיים שלי

רגיל

החיים שלי, מהם הם החיים שלי? ומה יהיה עליהם?

ה"דבר" הזה שנקרא החיים שלי הולך ונהיה מסובך יותר ויותר בזמן האחרון, לפחות מזווית מסוימת, אני מניחה שיש גם זוויות אחרות שמהן זה דווקא נראה מסלול ברור ומדויוק ביותר.

זה הצחוק והיופי בלהיות אדם אנושי, יש לנו עם איך שנבנינו המון אפשרויות לבחור לחוות מהן את החיים, היא לא פשוטה הבחירה ולפעמים ברמות מסוימות אין ממש בחירה, אבל אני עמוק בתוכי מאמינה שתמיד לפחות באחת מהרמות יש בחירה, באביאביה…

נראה לי שהגיע הזמן לחשוף קצת פרטיים "טכניים" על חיי, אני קצת חוששת מלעשות זאת, כי אולי מישהו יזהה אותי… ואולי בהמשך אכתוב כאן דברים על אנשים מחיי, דברים שיכולים לפגוע בהם.

אני בהתלבטות בנושא הזה, בגדול לא סיפרתי כמעט לאף אחד על הבלוג ולמי שסיפרתי לא אמרתי שם ולא איפה, אבל ברגע שאתחיל לחשוף פרטים "טכניים/מציאותיים" על חיי, הסיכון ש"אחשף" גדל, ואני לא בטוחה שאני רוצה להיחשף.

אני אנסה לכתוב ונראה אם ארגיש בנוח לפרסם.

העניין הוא שחיי עוברים חתיכת תהליך בשנה האחרונה, וזה הגיע עכשיו לנקודה די כואבת,הרבה גילויים לא פשוטים על עצמי ועל העולם, והאינטנסיביות של התהליך כנראה לא תיפסק בזמן הקרוב… אני כבר מעט (מלשון המעטה) מותשת…

הנקודה המסוימת שאני נמצאת בה עכשיו מביאה איתה הרבה הרגשה של בדידות וחוסר הבנה מצד הסביבה וקושי שלי באמת להעביר לסביבה מה עובר עלי,  שאני צריכה את עזרתם, ואולי הכי חשוב לאיזו עזרה אני זקוקה.

הרבה רגשות אשם ואשמה על התנהלותי בחיים, על יחסי האנוש שלי, הרבה האשמות עצמיות והרבה כעס על העולם, זעם לעיתים.

מה שמביא אותי לקצת ייאוש ודוחף אותי לספר את סיפורי לעולם, כי אולי אולי יהיה מישהו שיבין אולי יהיה מישהו שיכול לעזור, אולי זה בעצמו יעזור לי?

(פנטזיונרית תמימה וילדותית שכמותי).
יאללה בוא נפרוש את זה –

היום אני בת 29. בדיוק היום.

יצאתי מהאשפוז הפסיכיאטרי השלישי שלי לפני כ3 וחצי חודשים, אשפוז שערך כחודש וחצי. השתלבתי במסגרת של דיור מוגן, ואני נמצאת בה באופן מלא קצת יותר מחודשיים.

כחלק מדרישות המסגרת אני צריכה לעבוד 5 ימים בשבוע 5 שעות, להגיע למפגש חברתי של עוד חבר'ה שהם חלק מהמסגרת פעם בשבוע, אני נפגשת עם ע.סוציאלית של המסגרת פעם בשבוע, או יותר אם יש צורך.

וישנן עוד פעילויות חברתיות של המסגרת שהינן בחירה.

הכל טוב ויפה, יש לי דירה יפיפיה שעיצבתי במו ידיי, אני אוהבת אותה מאוד והיא נעימה, יש לי ת'חתולה המתוקה שלי עימי,  אני הולכת לחוג פילאטיס פעמיים בשבוע לחזק ולתחזק את גופי השברירי משהו, מקבלת עזרה כספית מהמשפחה וכמובן מביטוח לאומי = הווה אומר = דואגים לי.

אבל, אני לא מצליחה לתפקד…

מה שאני עושה רוב הזמן בשבועיים האחרונים (אחרי שירד ההיי הראשוני) זה לישון. ואני לא ממש מצליחה לצאת מהמיטה. זה גם די מה שהיה לפני האשפוז בשנה האחרונה.

עם יציאות של פרצי אנרגיה והיי גבוהים.
דרך אגב האבחנה הפסיכיאטרית שלי היא "הפרעת אישיות גבולית" למי שמכיר, אני לא בעניין של לשים הרבה משקל על כל הקטע של הגדרות תוויות ואבחנות, אבל במקרה הזה יש הרבה דברים באבחנה הזו שמתארים אותי די בדייקנות.

אז למה אני לא מצליחה לצאת מהמיטה?

שאלה מצויינת!

שאלה שאני שואלת את עצמי כבר כשנתיים, אני מתמודדת עם העניין הזה של שינה מרובה וקושי לצאת מהמיטה ולתפקד כבר כשנתיים וזה רק הולך ומחמיר לאחרונה, בעיקר בשנה האחרונה.

לא תמיד הייתי ככה.

תמיד אהבתי לישון.

אך בשנה האחרונה, אפילו עם 3 שעונים מעוררים חזקים ובמיוחד ואפילו טלפונים מאנשים שביקשתי שיעירו אותי, הרבה פעמים לא הוציאו אותי מהמיטה לעבודה או לכל מקום אחר, לפעמים נשארתי במיטה ל20 שעות ויותר…

אז איך מתפקדים ככה בחיים?

אני לא יודעת.

למה זה ככה אצלי?

אני מחפשת את התשובה כבר שנתיים.

האם יש פתרון?

אני מאמינה שכן, ואני מתכוונת לעשות ככל יכולתי כדי למצוא אותו.

נראה לי שניסיתי לפרוש כאן את כל חיי בפוסט אחד או לפחות שנתיים מחיי, זה ממש לא מכיל ויש עוד הרבה פרטים חשובים.

יותר נכון אולי ניסיתי לפרוש בעיקר בפני עצמי את כל תמונת הרקע למה שאני עוברת כרגע, אולי כדי לעזור לי להבין ואולי גם לעזור למישהו אחר להבין שיכול לעזור לי.

כן, אני צריכה עזרה.

האם זה נכון לעשות זאת כך, אני ממש לא בטוחה.

תמיד האמנתי בשלח לחמך על פני המים.

אך אני יודעת שיש לי גם נטייה להיחשפות יתר, שפוגעת בי בסופו של דבר.

אני מרגישה מעט פתאטית ומושפלת, ועוד יותר מפחדת שאראה כך בעיני אחרים, אני חוששת שיש כבר כמה אנשים בעולמי שחושבים עלי כך –
שמוותרת לעצמי, שאני סתם מפונקת שלא רוצה לאסוף את עצמי ואתי חיי.

ואם זה נכון?

אז מה?

אז קשה לי, כן, קשה לי להיות חלק מהעולם הזה, קשה לי למצוא בו את מקומי, לא מצליחה לתפקד כביכול במינימום שיעני נדרש בחברה שלנו.

וואחד דבר להתמודדות עם הדימוי העצמי, הא? קריצה

אבל מה, למה שאני אסתתר? למה שאני אתבייש.

אני בת אדם, אני חלק מהאנושות, ואלו הם חיי- מסיבות רבות,

ויש לי זכות קיום על הפלנטה הזו כמו לכל אחד אחר.

ואני עושה כמיטב יכולתי להביא את חיי למקום הרצוי, לחיים בהם אתרום מעצמי לסביבה ואדאג לעצמי הכי טוב שאוכל.

וכרגע אני צריכה עזרה מסביבתי ואולי תמיד אצטרך, אז בגלל זה אני צריכה להתבייש ולהסתתר?

ואני מוכנה לעבוד על עצמי ולעשות שינויים. אני עושה זאת כל הזמן.

ועושה ככל יכולתי להסתכל לעצמי עמוק עמוק בעיניים ולקחת אחריות מלאה על מי שאני איך שאני ועל מה שזה אומר בחיי היוםיום שלי.

אבל כמו שביירון קייטי אומרת "don't go beyond your evolution"

והנה אני בדו שיח שלם עם עצמי של הצדקה והתנצלות.

רק אל תכעסו אלי, ואל תפנו לי עורף… רק תצדיקו אותי ותאהבו אותי ותעזרו לי…

– חשיפה מלאה:

אמרתי-

קיבלתם.

נקודה.קריצה

(נ.ב. זה כמובן אומר שהרגשתי מספיק בנוח או לחילופין מספיק נואשת…:-))