אלוהים ואני

רגיל

זהו. החלטתי סופית.

הבלוג הזה יהיה חלק בלתי נפרד (כמה שאוכל) מהתהליך האינטנסיבי שאני עוברת שנקרא החיים שלי.

האמת שאחרי הפוסט האחרון שהיה לא פשוט לפרסם ולא קיבלתי עליו תגובות מעט התאכזבתי.

בסדר, גם אם לא יהיו תגובות לעולם. אני אעשה זאת למען עצמי.

למען חיי. למען חיזוק כוחי ואמונתי שלי בחשיבות חיי.

איך שהם, איך שאני.

אלוהים, אני אומרת לך – אתה חמוד אמיתי.

והציור של חיי שאני מציירים יחד, מרתק אותי ומפתיע אותי יותר ויותר מיום ליום.

אני לומדת לאהוב לקבל ולסלוח לך ולי יותר ויותר מיום ליום. תודה.

מה שמצחיק, אף אחד כולל אתה, אלוהים, לא הכין אותי לחיי, למה שיצא מהם.

מרתק.

אני מרגישה שעם כל מה שנחווה הרבה פעמים כטירוף וסיוט בשנה האחרונה, זה דחף אותי לשינוי והרחבת תפיסתי את המציאות, בייחוד את גישתי למציאות.

תהליך מאוד מאוד מכאיב, מפחיד, מכעיס ומייסר הרבה פעמים, ופעמים גם מפעים, מחמם לב, מרומם נפש ומשמח.
ברגע זה ממש רוצה להודות, לך, אלוהים שאתה רואה את כולי ויודע למה אני מסוגלת.

ולי – תודה. באהבה והערכה.

ימיי בשבועות האחרונים היו קשים במיוחד הן פיזית והן נפשית.

בימים האחרונים בקושי מסוגלת לאכול, אני מניחה שבעיקר בגלל המתח בו נפשי נמצאת, מה שנכנס לי לגוף זה בעיקר ניקוטין וקפה (משתדלת לשתות כמה שיותר "ציקו"-תליף קפה ללא קפאין).

מה שהביא אותי היום למשל על סף עילפון.

ולא, אני לא אנורקסית.

ההרגשה הזו של חוסר שליטה לא רק על נפשי (לזה אני יותר רגילה), אלא גם על גופי, היא הרגשה קשה, חוסר אונים ופחד. ואיך שהכל משתלב יחד יותר ויותר- גוף-נפש-מקשה אחת.

ואיך פתאום כל התהליך הזה משנה לי את סדרי העדיפויות בחיים.

להרגשתי – לטובה.

אולי עוד מוקדם להגיד.

והתגייסות של אנשים מסויימים לעזרתי-מחממת את ליבי ונותנת לי המון כוח.

כמובן זה בא גם מהלימוד שלי להיות כנה וברורה לגבי מצבי וצרכיי, והיכולת המתרחבת שלי לאפשר לאנשים לראות אותי, להתקרב אלי ומתוך כך לתמוך.

האם אהיה יומרנית מדי להגיד שנראה לי שאני מתבגרת…?קריצה

תודה אלוהים, על כך שדרך הדרך שאתה עוזר לי לעבור, אני לומדת להעריך את חיי ואת החיים והאנושות בכללותה יותר ויותר כל יום, עם פחות ופחות שיפוט.

אני חושבת שהיום יותר ויותר אני מבינה את קטנותי לדעת או לשפוט מה הם חיים נכונים…

הרי איני מתפקדת כאדם "נורמלי".

אני לא מתפקדת כאדם "נורמלי".

– בת 29.

– בקושי יכולה לעבוד 3 שעות ביום לפני שמגיעה חולשה והתקף חרדה.

– כל תקשורת עם העולם החיצון, אפילו ברמה של "מה שלומך?" "טוב, תודה."   קשה לי ולוקחת כוחות חיוניים.

– צריכה לישון כ10 שעות בלילה ועוד כשעתיים בצהריים.

– צריכה מאוד להתאמץ כרגע לאכול, נמצאת בתת משקל.

– לא מסוגלת כמעט להיות בקשר עם חבריי ומשפחתי מעבר לסמסים.

מה שכן ההיסטריה מכך שהמצב כל כך לא בסדר וחייבת למות או לעשות שינוי מהפכני, עושה התמרה לקבלה שהחיים הם תהליך, ולא תמיד אפשר לדעת את קצב וכיוון ההתפתחות שלו.

כן, יש לי תמונה אליה אני שואפת להגיע- תמונה בא אתרום לחברה, אקום בבוקר לאיזושהי סוג של פעילות התורמת לחברה סביבי, אהיה מסוגלת להזין ולטפל בגופי שלא יהיה חלש כל כך, כמו כן גם בנפשי, אפסיק לעשן ולשתות כל כל הרבה קפה, אנהל מערכות יחסים יותר "תקינות" עם סביבתי (בלי להיות תוקפנית כל כך כשמתקרבים אלי),

אולי אפילו אפילו זוגיות והקמת משפחה.

אולי אני אהיה אמא, אולי.

מי יודע? אלוהים, אתה יודע?

נבדוק בתוכנית המשותפת שלנו, חביבי?קריצה

באהבה והערכה,

"בילבי".

»

  1. זה תהליך העניין הזה של התגובות. יכול לעזור אם תגיבי על פוסטים של אחרים. וגם החומרים שאת מתעסקת איתם לא פשוטים. אנשים בורחים מדיכאון וקושי. סוג של הגנה שיש בה היגיון.
    מחזקת אותך בתהליך. אל תוותרי לעצמך.
    הסיגריות והקפה – גם זה סותם לך את התיאבון.

  2. "אתון" יקרה,

    כן, תיארתי לעצמי שעניין התגובות לוקח זמן.
    כשאני חושבת על זה קצת יותר לעומק אולי גם קצת מפחיד אותי שיתחילו להגיב לי – "להיפתח לעולם".

    כרגע אני מרגישה בנוח גם אם הבלוג הזה יהיה היומן האישי שלי (כמעט- את כבר הצצת…:-))
    והדרך שלי להסתכל לעצמי בעיניים.
    למרות שאני מאמינה ש"צירוף" אנשים לעולמי הפרטי יכול להיות דבר מעניין ואף תורם.

    לגבי הוויתור – אם היית מכירה אותי יותר היית יודעת שמעולם לא הייתי מהמוותרים, ואני מניחה שלעולם לא אהיה.

    ולגבי הסיגריות והקפה – הן ברשימה, ברגע שמצבי ירגע קצת.

    תודה לך יקרה.
    "בילבי".

  3. הנה, כבר הצלחה.
    נותר לי רק להצטרף לדבריה של אתון, ולהוסיף סיפור דומה אך שונה לחלוטין: חבר טוב מאוד שלי עובד ככתב באחד מאתרי החדשות הגדולים בישראל. בתחילת דרכו הוא היה ממש נעלב מתגובות, ואף היה מגיב בעצמו ובשמו על תגובות של אחרים… עם הזמן הוא למד להתמודד איתן, והפסיק לקחת ללב.
    בהצלחה במסע.
    הוספתי אותך לרסס שלי.

  4. שלום לך אדון יקר,

    אקח לתשומת ליבי את דבריך…ב"מאבק" שלי ביחסיי עם העולם בכלל והאנושות בפרט. 🙂

    ועכשיו שאלה לגבי "טכנולוגית הבלוגים" שאינני מתמצאת בה כל כך עדיין – מה זה אומר שהוספת אותי לרסס?

    אני צריכה להיזהר עכשיו מלחטוף הרעלת ריסוס, זה כימי???

    ובאמת תודה על דבריך אדון ירון, שיהיה כל טוב לך ולמשפחתך!!!

    "בילבי".

  5. "אדון"… אחד הרגעים הטראומטיים בחיי היה כשקראו לי בפעם הראשונה "אדון". לא "ילד", לא "בחורצ'יק" לא "חייל", אלא "אדון". זו מין הבנה עמוקה כזו שאתה כבר מבוגר… צחוקים.
    ירון זה בסדר 🙂
    ולענייני הריסוס: לא לדאוג, לא מדובר פה באמצעים נגד תיקנים, יתושים ושאר מיני חרקים, אלא בתעתיק עברי למושג RSS, שמשמעו: Really Simple Syndication. לא להיבהל מהשם. בסך הכל מדובר באפשרות לרכז במקום אחד את כל הבלוגים/חדשות/פורומים שאת קוראת. במקום לפתוח כל יום את כל הבלוגים ולבדוק האם התפרסם משהו חדש, הרי את מסתכלת במקום אחד, ובמידה והתפרסם משהו חדש באחד הבלוגים, אזי את מקבלת הודעה על כך, בדומה מאוד לאימייל חדש שהתקבל.
    את יכולה לקרוא על כך בהרחבה כאן:
    http://he.wikipedia.org/wiki/RSS

    איך זה עובד:
    לכל בלוג/אתר חדשות/פורום יש כתובת מיוחדת שהיא כתובת הרסס שלו. למשל, הכתובת של הבלוג שלך היא: http://bilbi.blogli.co.il/feed
    (הכתובת מפורסמת בד"כ כלינק בצד, או כאייקון קטן)
    את הכתובת הזו מזינים לקורא רסס, ומכאן והלאה החיים הרבה יותר פשוטים ויפים. יש המון תוכנות הקוראות רסס. אני משתמש ב Google Reader כקורא הרסס שלי. מאוד פשוט וכיפי לשימוש:
    http://www.google.com/reader

    בהצלחה, ואם יש עוד שאלות, בכיף 🙂

  6. אדון ירון היקר! 🙂

    הוספת כינויי אדון/גברת אצלי למישהו זהו סימן לחיבה, אז קח זאת כמחמאה,

    אך אם זה "טראומטי" מדי בשבילך, אפנה אליך מעכשיו רק בשמך הפרטי 🙂

    לגבי ענייני הריסוס – בדיוק לאחר העלתך את הנושא, ראיתי בלוג שנקרא "המרסס"- העלה חיוך על פניי…

    ניסיתי מאוד להתרכז ולפעול ע"פ הוראותייך בעניין הריסוס אבל התקשיתי מעט (יש לי חסימת ריכוז קטנה בזמנים מסוימים במיוחד כשצריך להתעסק עם אנגלית).

    לא נורא בטח מתישהו תהיה לי מספיק סבלנות להשתלט על זה.

    תודה לך על העזרה.

    ו"המורה" יש לי עוד שאלה (אם היית רואה אותי עכשיו היית רואה אותי עם יד מורמת)

    – איך שמים מונה כניסות בבלוג?
    (כדי שאני אמשיך בהתמודדותי עם השאלה "כמה חשוב לי מה אנשים חושבים עלי, האם אני מעניינת אותם והאם הם אוהבים אותי?" פנים אל פנים)

    תודה "המורה".

    "גיברת בילבי".

  7. אז ככה: בלוגלי עובד עם מספר מונים שונים: Sitemeter, StatCounter ו Pmetrics. את יכולה לבחור מי מהם שיותר ברור לך או נוח.
    אני עובד עם Sitemeter.
    המנהל של בלוגלי כתב מדריך לעבודה עם Sitemeter בכתובת הזו:
    http://faq.blogli.co.il/archives/36
    בהצלחה, ושוב, אם יש שאלות אז בכיף.
    שבת שקטה ורגועה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s