ארכיון חודשי: ינואר 2009

שלום עולם! שוב!

רגיל

שלום עולם!

מה שלומך?

איך אתה מרגיש?

מה אתה אומר על עצמך?

אני חייבת לשתף אותך שקצת "קשה" לי איתך.

האמת היא שבזמן האחרון אני לא כל כך מסתדרת איתך… שמת לב?

נראה לי שאני כבר מבינה היום הרבה יותר איך אתה עובד, אבל זה לא כל כך מסתדר לי עם איך שאני עובדת, זה מוזר לא?

או אולי לא…

אני חלק ממך נכון? אני חלק מהעולם, העניין הוא שאיכשהו זה די מסובך בשבילי להיות חלק מהעולם כביכול…

אני כאילו לא ממש פועלת לפי החוקים בעולם – לפחות החוקים שעל פיהם כביכול פועל רוב האנושות.

וזה פותח נושא חדש לגמרי – האנושות – המין האנושי –
זה דבר מוזר, מרתק ייחודי ומסובך.

אני כביכול בימים אלו לא פועלת ע"פ הנורמות הנורמליות למין האנושי.

בתפקוד שלי ובתקשורת שלי עם שאר בני המין האנושי.

בצורה בוטה אולי אפשר לומר ש"אני עושה בעיות".

אפשר אולי גם לומר שאני ושאר המין האנושי יש לנו קשיים בשיתוף הפעולה.

ובכל זאת אני הרי חלק מהמין האנושי…

אפשר לומר בוודאות שהמוח של המין האנושי המסויים שהוא אני – עושה בעיות.

ושאלתי הגדולה היא – למה?

אז אני בחיפוש אחר התשובה, וזה משעשע, כי אדם חכם אחד אמר, לא זוכרת מי ולא את הציטוט המדויק אבל זה משהו בסגנון של:

"להיות אנושי – זו שאלה שמחפשת תשובה"

me like!!!קריצה

לאן כולנו ממהרים?

רגיל

ממהרים להיות,

ממהרים לדעת,

ממהרים לעזור (אנחנו הרי יודעים הכי טוב-מה הכי טוב בשבילו/ה, מה בדיוק לא בסדר אצלו/ה),

ממהרים לעזוב,

ממהרים לשפוט,

ממהרים לבחור= הרי יש רק או/או…

כל המהירות הזו מצירה את הראייה,

אין זמן לנשום ופשוט רגע להיות

בלי לדעת בלי להחליט

רגע להכיל את עכשיו

בלי תוויות

בלי לקפוץ ולהגיב מתוך הזהות הכל כך שחוקה שלנו=

היא יודעת הכל =

איך להגיב לכל מצב נתון, מראש

זה כתוב בתסריט האישיות שלה

אוהבת נקניק לא אוהבת גלידה וניל

קבוע מגיל 12

לעולם לא ישתנה

נעלבת מהר

יודעת לשיר

יש גם שם – קבוע מראש – אמא נתנה לי וזאת אני.

והכל נעשה על מנת לשמר את האישיות – אחרת מה יהיה במקום? =

מפחיד מדי.

אז בוא נמהר ונשלוף תשובה מהזהות הידועה מראש,

רק שלא יתפסו אותנו לא מוכנים.

האם האופציות היחידות בחיינו האנושיים הן – מלחמה/כניעה?

רגיל

יום ב', 05/01/09, שעת ערבלילה, יש מלחמה, שוב, במדינת ישראל…

ושוב מלחמה בתוכי?

גם כניעה יש בתוכי.

נראה לי שפינטזתי שלפחות בתוכי ייגמרו מתישהו המלחמות- שזהו היעד, עכשיו אני כבר מוכנה להתפשר על לפעמים מלחמה לפעמים כניעה.

נראה לי שזה טבוע כל כך עמוק בטבע האנושי, לפחות באטמוספירה הנוכחית – יצר ההישרדות, המלחמה, התקיפה, הפחד העוינות, ההתגוננות.

לא יודעת אם בעולמנו הנוכחי, במצבו הנוכחי הכל כולל הכל,

אנחנו בכלל ובפרט מוכנים ומסוגלים להיכנע, להפסיק להילחם, ואני לא מדברת על לוותר אלא על

יותר לכיוון של להרפות לקבל להשלים

= לעשות שלום.

יש לי תחושה שיכול להיות שיקח עוד קצת זמן (אולי אפילו מאות שנים ויותר) עד שהמין האנושי

יהיה מוכן לכך, יש בעולמנו כבר כמה פרטים מועטים שנתקלתי בהם ועושה רושם שעשו שלום עם

עצמם ועם העולם, אך הם מועטים, ואם זה אומר שכל אחד יצטרך לעשות את דרכו לשם על מנת

שיהיה ביננו שלום קולקטיבי, אז הדרך ארוכה,

או שפשוט נשמיד את עצמנו איכשהו ואז נבנה מחדש מודל משופר?

מצד אחד עצוב לי מאוד עליי ועל המדינה ועל העולם, על הכאב, הכעס, הפחד, הלבד, ומצד שני

יש בי הבנה מסוימת מתוך חווית המציאות הנוכחית, שאלו החיים, זהו תהליך החיים כנראה, וככה

זה עובד,

ניסים כמו שחשבתי שקורים או קסמים, אני מאמינה אכן קורים, אבל לא בדיוק בדרך שתפסתי או

דמיינתי בילדותי.

טוב/רע – מה זה באמת???

מה היא טעות?

ומה נכון?

לא רוצה להיות גיבורה???

רגיל

"לא רוצה להיות גיבורה,

יכולתי להיות.

עשויה אני מהחומר –

חומר דחוס היטב.


רוצה להיות האיש הפשוט,

זו תהיה גבורתי!

יום, יום ועוד יום,

להמשיך לנשום."


(נסיוני כמשוררת לפני כמה שנים – נראה לי שזה מעיד מעט על מי שאני ועל נתיב חיי….האם???)