האם האופציות היחידות בחיינו האנושיים הן – מלחמה/כניעה?

רגיל

יום ב', 05/01/09, שעת ערבלילה, יש מלחמה, שוב, במדינת ישראל…

ושוב מלחמה בתוכי?

גם כניעה יש בתוכי.

נראה לי שפינטזתי שלפחות בתוכי ייגמרו מתישהו המלחמות- שזהו היעד, עכשיו אני כבר מוכנה להתפשר על לפעמים מלחמה לפעמים כניעה.

נראה לי שזה טבוע כל כך עמוק בטבע האנושי, לפחות באטמוספירה הנוכחית – יצר ההישרדות, המלחמה, התקיפה, הפחד העוינות, ההתגוננות.

לא יודעת אם בעולמנו הנוכחי, במצבו הנוכחי הכל כולל הכל,

אנחנו בכלל ובפרט מוכנים ומסוגלים להיכנע, להפסיק להילחם, ואני לא מדברת על לוותר אלא על

יותר לכיוון של להרפות לקבל להשלים

= לעשות שלום.

יש לי תחושה שיכול להיות שיקח עוד קצת זמן (אולי אפילו מאות שנים ויותר) עד שהמין האנושי

יהיה מוכן לכך, יש בעולמנו כבר כמה פרטים מועטים שנתקלתי בהם ועושה רושם שעשו שלום עם

עצמם ועם העולם, אך הם מועטים, ואם זה אומר שכל אחד יצטרך לעשות את דרכו לשם על מנת

שיהיה ביננו שלום קולקטיבי, אז הדרך ארוכה,

או שפשוט נשמיד את עצמנו איכשהו ואז נבנה מחדש מודל משופר?

מצד אחד עצוב לי מאוד עליי ועל המדינה ועל העולם, על הכאב, הכעס, הפחד, הלבד, ומצד שני

יש בי הבנה מסוימת מתוך חווית המציאות הנוכחית, שאלו החיים, זהו תהליך החיים כנראה, וככה

זה עובד,

ניסים כמו שחשבתי שקורים או קסמים, אני מאמינה אכן קורים, אבל לא בדיוק בדרך שתפסתי או

דמיינתי בילדותי.

טוב/רע – מה זה באמת???

מה היא טעות?

ומה נכון?

»

  1. וגם כאן – יש לי תוספת שעלתה אצלי היום.
    האם את יכולה להסתכל על החלקים אצלך שאת לא אוהבת מבלי להתכווץ, מבלי להרגיש אשמה, מבלי להרגיש רע עם עצמך? – כדי בדרך כלל כשאנחנו יוצאים לפעול מתוך תחושות כאלה – זאת פעולה שהיא נגד הדברים האלה שאנחנו לא אוהבים אצלנו. זאת פעולה שנאטמת לחלקים האלה שלנו, דוחה אותם, לא רוצה אותם. זה משהו רגשי, וזה מתאים לכותרת " מאבק, שאת נתת לזה. אנחנו נאבקים בחלקים שאנחנו לא אוהבים, או רוצים לשנות אותם, או לא רוצים בהם.
    אני מציעה שינוי של מוטיבציות. במקום לצאת נגד לצאת בעד. לעשות לא כי אני יוצאת להילחם במשהו אלא לפעול כי אני רוצה להשיג משהו שאני רוצה, כי אני מבינה שזה יותר נכון לי. זה מקום שמקבל את קיומם של הדבריםש אני לא אוהבת אצלי. קבלה ולא כניעה. כל מה שאני – זה בסדר. זה בסדר במובן שזה מה שיש ושלהתחיל להילחם במה שיש – לא ישיג שום דבר. כשאני יוצאת להשיג משהו שאני רוצה אני לקוחת בחשבון את נקודת המוצא. מקבלת אותה. לא שופטת את עצמי, לא מאשימה – ובמובן הזה זאת קבלה ומצד שני פועלת לשינוי, ללימוד עצמי, שזאת פעולה אבל לא מאבק. זאת עשייה שיש בה קבלה ואהבה עצמית. בגלל שאני אוהבת את עצמי אני עושה ולא בגלל חלקים שלי שאני מרגישה אשמה לגביהם.
    בשני המקרים זה לרצות שינוי – במצב של המאבק – זה כדי לדחות את התנהגות X.
    במצב של הפעולה – זה להשיג את השינוי שאמור להביא איתו יכולת עשייה ויצירה גדולה יותר. עד שאין קבלה עצמית קשה מאוד לפעול. קבלה אמיתי שזה היכולת לספוג את הכאב, את הייאוש, את מה שעולה כשאנחנו מביטים בעצמנו ביחס להתנהגות שאנחנו לא אוהבים.
    בתפיסה שלך לקבל – זה להפסיק לפעול. כי אם קיבלתי את המצב – זהו. לכן הקצוות מאוד חדים.
    יש רגשי נחיתות, יש רגשי אשמה, יש ביקורת עצמית – לקבל את זה. הדחייה של מה שיש – יוצרת לופים, שבתוכם אנחנו ננעלים. לפעול נגד – משמר את הדבר שאנחנו נאבקים נגדו. זה מתחזק אותו. הקבלה מאפשרת התמרה. קבלה ופעולה חיובית של יצירה. זה המתכון.
    זה גם מקהה את החלוקה שבעצם לא קיימת של טוב ורע. מאפשר קיום הרמוני יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s