כמה שאנחנו רוצים שהכל יהיה לנו נוח…

רגיל

שיהיה לנו נעים

שלא נפחד

שלא ידחו אותנו

שלא תהיה עבודה לעשות

שיאהבו אותנו כל הזמן כל מה שנעשה וגם יגידו לנו את זה כל הזמן

כאילו מאיפה הבאנו את הציפיות האלה, הרי אחרי כמה שנים בעולם הזה זה די ברור שלא ככה זה עובד

ואנחנו ממשיכים לרצות את הבילתי אפשרי מתאכזבים כל פעם מחדש כאילו זה לא קרה כבר כל כך הרבה פעמים

והכי מעצבן זה לעשות את אותה טעות שוב ושוב ושוב בלי להצליח לשנות איכשהו אני מצליחה לעשות שינויים קטנים פה ושם ובכל זאת הנה אני שוב באותו מקום באותו כאב לפחות דומה ביותר בטוח עם קצת שינויין אבל תכלס נמאס לי ומשעמם לי כבר מזה ואני יודעת מה עשיתי שגוי ובכל זאת לא הצלחתי לתקן לעשות אחרת מעצבן!!!!!

משעמם!

נמאס!

מה זה עולם הזה?!?!

מה זה השטויות האלו!?!?

כאילו להיות עיוורים האמת מול הפרצוף שהעולם מתנהל אחרת ממה שאמא ואבא  ועד כל מיני זיינו לי בשכל וכל כך קשה להסתכל לאמת בפרצוף לאמת של העולם הזה שיש לו את דרך ההתנהלות שלו יש לו את החוקים שלו והם לא בדיוק אותם חוקים שלימדו אותנו בבית ספר וכו וכולם יודעים ורובנו משתדלים מאוד לעצום עיניים מול זה.

כמה משעמם….

רוצה להסתכל לעולם לאמת בעיניים יודעת שבסופו של דבר יהיה יותר קל ומצד שני גם קשה בייחוד שזה יעני לא נורמלי….

אוף אוף אוף

אני אמשיך ואמשיך ואמשיך לבחור בחיים באמת האמיתית על העולם הזה אמשיך לשחרר את האשליות כי זה מה שבאמת מעניין אותי וזה בסדר שאני עושה טעויות כמה פעמים שאצטרך אחזור על אותה טעות אני מאמינה מאמינה מאמינה שאני לומדת כל פעם עוד ועוד ועוד וזה תלוי בי ואם אבחר שוב ושוב ושוב לעשות לי טוב – כך אהיה וכך גם יהיה לי מה שנעים לי כייף לי וכך גם אהיה מוקפת באנשים שכייף לי נעים לי איתם כך יהיה כך יהיה כי כך אני בוחרת ואמשיך לנסות שוב ושוב גם אם אפול אקום כי אלו החיים ואני סבבה אני אמיצה אני ממשיכה לנסות גם אם מקבלת סטירה ומשתדלת לתקן ולתקן ולתקן, כן אני שווה!

אני מעולה אני מגניבה אני יפה שווה להיות חברים שלי והכי שווה שאני חברה שלי אני חברה שלי יותר ויותר טובה בכל יום כן!

וכך גם אוכל להיות חברה טובה יותר של כל אחד אחר.

אני אמשיך לנסות.

אני אמשיך להאמין.

כן כן כן.

לילה טוב!

בילבי.

»

  1. בילבי,
    עברתי על הבלוג,
    את מזכירה לי את עצמי בשנים צעירות יותר,
    וזה לא נכתב מתוך התנשאות, או יומרה,
    אלא מתוך הכרות עם הכאוס
    וה ups&downs הקיצוניים האלה.
    עם הזעקה המתריסה חסרת הנשימה,
    שמחביאה את הכאב.
    מבחינתי זו הפסיקה להיות שאלה של
    שווה או לא שווה
    והפך להיות העובדה שאני פשוט קיימת
    ומה אני עושה כדי להפוך את הקיום הזה
    לפחות כואב, יותר נסבל (כשאני זוכרת
    ולא בנתק – מודה).
    התמדה וצעדים קטנים, קטנטנים, וזה
    חוזר על עצמו, אבל עם שינויים.
    ולפעמים יש נפילות ממש קשות
    (הבלוג שלי נולד מתוך אחת כזו…)
    אבל ככה אנחנו – אנושיים. וזה בסדר.
    עם כל הבושה והמבוכה והשיפוט העצמי –
    אפילו זה בסדר.
    כל כך מכירה את ה – נו כבר, נו כבר הזה.
    היום אני מסוגלת לחייך ולצחוק עם עצמי
    בהבנה, עם כל הכאב, כשאני מסתכלת
    אחורה. וגם כשזה עולה בי ביום יום.
    מאחלת לך שתמצאי את עצמך במקום
    יותר רגוע, יותר נושם. פחות נטוש.
    זה סוג של בנייה של חשיבה אחרת,
    זה המיינדפולנס הזה שמדברים עליו…

    כמובן שיצאתי טיפולית ופדגוגית – איכס…

    זה שעברתי על הבלוג שלך לא מחייב אותך לכלום,
    דרך אגב – אז נא לא להלחץ.

    בהצלחה לך, מיז בת גרב
    וגם לי בדרך ליציבות מרפאה.

    (נו, באמת – זה כבר ממש דוחה ההכרה הזו, בלעעע )

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s