עברה כחצי שנה מאז הפוסט האחרון = המפלצת בלעה אותי שאבה אותי מילאה את כולכולי עד לכדי ניסיון להיפרד מהחיים, שלא צלח, ועכשיו חצי שנה אחרי אני כאן, אפשר לומר בקצה מפלצת, ביציאה, בשאיפות האוויר היותר נקיות שלי בחודש האחרון עוד באשפוז שהחל בנובמבר מיד לאחר הניסיון שלי לסגור ת'בסטה אחת ולתמיד, שוב נכשלתי… 🙂
הרצון למות עבר, חוזרת לפקוח עיניים לחיים עם המון זהירות ובניסיון לשמור על קצב עדין, התשובות שעלו עוד בתקופת הפוסט הקודם וחוסר המענה עליהן הוא שהוביל לייאוש הגדול עדיין לא ברורות, אך יש כבר איזו תחושה ויותר חמלה יותר הסכמה להיות כאן, בחיים, בלי לדעת לגמרי ובלי לצעוק מראש ההר "כן!" אך עם מוכנות להיות כאן ולצעוד עקב בצד אגודל בכוונה להיות עדינה עם עצמי, עם הרצון העז לתשובות שלא תמיד מגיעות מיד או בבירור, עם מוכנות לא לדעת ולהיות פשוט לא יודעת.
זה הקטע במסעות אל הצד האפל וביציאה משם, משהו תמיד מכריח אותך להתרכך, כולי תקווה ש"אמנף" את ההתרככות הזו לכך שתהיה חלק בלתי נפרד מחיי, ולנסות לשחרר יותר את הצורך במפגש עם ה"מפלצת" כדי שאתרכך.
מקווה לחזור אליך בלוג יותר בקביעות כמו שמקודם, להמשיך במחקר החיפוש אחר משמעות ותיעודו כאן.
"בילבי".
בילבי מחפשת משמעות 