זה לא דבר מובן מאליו.
בעודני בחיים, אני מוצאת עצמי עדיין מתחבטת בעניין – רוצה לחיות/לא רוצה לחיות.
למרות שעם כל מה שעברתי לאחרונה, היה מקום שסופו של דבר חש כאילו זו לא באמת בחירה שלי לעשות, שיש משהו מעוות בלקיחת השליטה על עניין החיים והמוות שלנו, משהו שהוא לא בשבילנו להחליט או לעשות,
ושבעצם אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לחיות וגם לא שואל, זה פשוט שם.
לפעמים זה קשה ביותר לשאת זאת.
אך מצד שני נעים לי עם הענווה שבאה עם הקבלה שזה לא בידי.
ופחד,
יש הרבה פחד עכשיו מהידיעה הזו שחזרתי לחיים וכל מה שעוד יבוא בעתיד, לא יכולה לומר שעומדת כרגע זקופה מול החיים, ומצד שני גם איני מכופפת לגמרי למטה, אך מפחדת מהיהירות הזו שהייתה לי בעבר כאשר חייתי כאילו זה מובן מאליו, כאילו אני סופרוומן.
לא רוצה לבוא אל החיים מהמקום הזה יותר.
ובכל זאת האם אפשר ואיך ואם רצוי בכלל לחיות כאשר שאלת החיים מונחת כל הזמן על השולחן מול הפרצוף, כל הזמן בבחינה, כל הזמן בשאלה???
בילבי מחפשת משמעות 