פתאום הגיע כאב, כאב גדול ועצב.
עצוב לי עצב של כל העולם איתי, קשה לשאת רוצה לעצום עיניים ולא להיות.
קשה להיות בחברת אנשים, בעיקר עם הבחור שמאוהבת בו, רוצה רק שידאג לי ויטפל בי, ובמצבו אין מצב שיעשה את זה, אולי אפילו בכלל לא יתקרב אלי.
יש לי תחושה שהטריגר לכאב זה הוא, החיסרון שלו בתור חבר אינטימי והכמיהה לכך שלא מתמלאת.
וזה כואב ומתסכל ועצוב.
מעצבן אותי שאני במקום שבו יש בי כזו כמיהה לאדם אחר שממלאת כמעט את כל עולמי, ועוד כמיהה לאדם שיכול להיות שלעולם לא יתאים לי שאפילו עם נהיה בקשר אינטימי עוד איזה 30 שנה… 🙂 זה עדיין לא ימלא ונמאס לי למה אני עושה את זה לעצמי?
רוצה חופש או לפחות להתנהל בתוך החיים יחד עם הכאב ובלי ליצור הפרדה קשה ביני לבין העולם.
הכל כואב ועצוב ובא לי לכבות קשה לי להיות רכה עם עצמי במקום הזה רכה עם העולם זה הופך אותי הופך בין אדמה לשמיים בין ימין לשמאל.
היה לי התקף חרדה קטן היום לגמרי התהפכתי.
וקשה לי לדאוג לעצמי במקום הזה, קשה לי שיהיה לי אכפת ממשהו, רוצה לזרוק הכל לפח.
ולא מבינה מה קורה ומנסה להבין וזה קשה ומנסה לפעול בנכון וזה קשה.
"בילבי".
בילבי מחפשת משמעות 