קטגוריה: אהבה

כמה שאנחנו רוצים שהכל יהיה לנו נוח…

רגיל

שיהיה לנו נעים

שלא נפחד

שלא ידחו אותנו

שלא תהיה עבודה לעשות

שיאהבו אותנו כל הזמן כל מה שנעשה וגם יגידו לנו את זה כל הזמן

כאילו מאיפה הבאנו את הציפיות האלה, הרי אחרי כמה שנים בעולם הזה זה די ברור שלא ככה זה עובד

ואנחנו ממשיכים לרצות את הבילתי אפשרי מתאכזבים כל פעם מחדש כאילו זה לא קרה כבר כל כך הרבה פעמים

והכי מעצבן זה לעשות את אותה טעות שוב ושוב ושוב בלי להצליח לשנות איכשהו אני מצליחה לעשות שינויים קטנים פה ושם ובכל זאת הנה אני שוב באותו מקום באותו כאב לפחות דומה ביותר בטוח עם קצת שינויין אבל תכלס נמאס לי ומשעמם לי כבר מזה ואני יודעת מה עשיתי שגוי ובכל זאת לא הצלחתי לתקן לעשות אחרת מעצבן!!!!!

משעמם!

נמאס!

מה זה עולם הזה?!?!

מה זה השטויות האלו!?!?

כאילו להיות עיוורים האמת מול הפרצוף שהעולם מתנהל אחרת ממה שאמא ואבא  ועד כל מיני זיינו לי בשכל וכל כך קשה להסתכל לאמת בפרצוף לאמת של העולם הזה שיש לו את דרך ההתנהלות שלו יש לו את החוקים שלו והם לא בדיוק אותם חוקים שלימדו אותנו בבית ספר וכו וכולם יודעים ורובנו משתדלים מאוד לעצום עיניים מול זה.

כמה משעמם….

רוצה להסתכל לעולם לאמת בעיניים יודעת שבסופו של דבר יהיה יותר קל ומצד שני גם קשה בייחוד שזה יעני לא נורמלי….

אוף אוף אוף

אני אמשיך ואמשיך ואמשיך לבחור בחיים באמת האמיתית על העולם הזה אמשיך לשחרר את האשליות כי זה מה שבאמת מעניין אותי וזה בסדר שאני עושה טעויות כמה פעמים שאצטרך אחזור על אותה טעות אני מאמינה מאמינה מאמינה שאני לומדת כל פעם עוד ועוד ועוד וזה תלוי בי ואם אבחר שוב ושוב ושוב לעשות לי טוב – כך אהיה וכך גם יהיה לי מה שנעים לי כייף לי וכך גם אהיה מוקפת באנשים שכייף לי נעים לי איתם כך יהיה כך יהיה כי כך אני בוחרת ואמשיך לנסות שוב ושוב גם אם אפול אקום כי אלו החיים ואני סבבה אני אמיצה אני ממשיכה לנסות גם אם מקבלת סטירה ומשתדלת לתקן ולתקן ולתקן, כן אני שווה!

אני מעולה אני מגניבה אני יפה שווה להיות חברים שלי והכי שווה שאני חברה שלי אני חברה שלי יותר ויותר טובה בכל יום כן!

וכך גם אוכל להיות חברה טובה יותר של כל אחד אחר.

אני אמשיך לנסות.

אני אמשיך להאמין.

כן כן כן.

לילה טוב!

בילבי.

אני שואלת לעזאזל מה זאת אהבה בדיוק!?!

רגיל

נראה לי שאין לי ממש מושג…

לפחות לא לגבי אהבה רומנטית ואיך מנהלים כוסאמק מערכת יחסים.

אין לי מושג…

אולי קצת ובכל זאת איכשהו נראה שאני נכשלת שוב ושוב ואני בת אדם טובה מאוד מקסימה וחמודה מאוד,

אז מה לעזאזל העניין? נמאס לי ומשעמם לי כבר לעשות את אותן טעויות כל פעם מחדש, ובכל זאת עושה אותן.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!

העולם!

רגיל

איזה מין מקום?!?!

מעניין ביותר, מסקרן ביותר –

לפעמים יכולה לפגוש כאב עצום!!!

לפעמים שמחה ענקית ומציפה!

אני אוהבת אותך עולם.

אוהבת מאוד.

לפעמים אתה מפחיד אותי שזה מרגיש כמעט עד מוות…

לפעמים אני נפעמת מהיופי, המורכבות, המיסתורין והחוכמה שלך שליבי עולה על גדותיו מהתרגשות.

אני מודה לך מעומק מעמקי ליבי על שאתה מאפשר לי לקחת חלק בך, אני מודה לי מעומק עמקי ליבי על

שאני מאפשרת לי לקחת חלק בך.

תודה.

אני מלאת הוקרת תודה על הכל להכל.

על היסורים, הכאב, הרצון למות כל כך הרבה פעמים, על הרצון לחיות כל כך הרבה פעמים, על השמחה, על הצחוק = כן כן כן! אחת ממתנות היקום הגדולות – ההומור! וואו! מצאתי אותך ולא רוצה לעזוב – איזה מרפא הוא ההומור!

על העצב – עוד מתנה מדהימה ומרככת…

על היכולת לסלוח ולשחרר…

על היכולת להתחיל כל יום כבראשית.

על היכולת ועל הינתן לי החופש לבחור בגורלי כל רגע ורגע כל מאית שניה מחדש!

על כך שגם אם עשיתי בחירה שהתגלתה לי כלא נכונה לי, לא משנה כמה משמעותית היא, או אם למראית עין נראה כאילו אין דרך חזרה…

– תמיד יש לי את היכולת לשנות את דעתי ולבחור מחדש בחירה חדשה, גם אם באותו רגע תהיה זו בחירה קטנה של רק איך להגיב או איך להסתכל על ה"טעות" בבחירה הקודמת שעשיתי…

אני אוהבת. נקודה.תודה.

בילבי.

תודה.

רגיל

רוצה לומר תודה.

לי –
על כך שאני מסכימה ובוחרת לחיות.

no matter what.

בחרתי את בחירתי ואני דבקה בה.

ותודה לעולם –

שמקבל את פניי בסבר פנים יפות ומחבק את בחירתי בכל ידיו הרבות.

אפילו שלפעמים במבט ראשון זה אינו נראה כך.

במבט שני אני כבר רואה זאת בבירור.

תודה מעומק ליבי.
בילבי.

שלום לחיים שלי

רגיל

מה שלומכם?

אה, טוב תודה – אנחנו מסתדרים לנו לאט במקום, בטח כמו שאת שמה לב זה מעביר אותנו ואותך כמה וכמה זעזועים כרגע, אבל שנינו = את ואנחנו יודעים שזה לכיוון הנכון הרגוע המאוזן השקט והמסופק, מסכימה איתי?

לחלוטין, אבל חייבת לשתף אתכם, חיים שלי, שלפעמים אני חוששת שאני מעבירה את עצמי זעזועים קשים מדי, שלא אעמוד בזה שאגרום הרבה נזק, שאני מתנהגת כאילו אין גבול לכמה "חשבונות" אני יכולה לשלם…ומצד שני אולי באמת אין גבול, מה הכי גרוע שיקרה – שאני אמות???

רגיל

החיים האלו הם דבר מיוחד במינו.
פלא הפלאים.

פשוטו כמשמעו.

אני נפעמת, כואבת, מיואשת, מאושרת הכל באותו היום…

ומתקשה להאמין שלו הם חיי – ולא איזה סרט הזוי שהמצאתי במוחי (לפעמים נראה לי שאני פסיכוטית…:-)

והרי נראה לי שאלו שניהם = חיי = סרט הזוי שנוצר במוחי.

קריצהצועקמוציא לשוןמגניבבוכהנבוךזעוףנשיקהצוחקחתוםהכסף מדברמופתעהססניחיוך

האם האופציות היחידות בחיינו האנושיים הן – מלחמה/כניעה?

רגיל

יום ב', 05/01/09, שעת ערבלילה, יש מלחמה, שוב, במדינת ישראל…

ושוב מלחמה בתוכי?

גם כניעה יש בתוכי.

נראה לי שפינטזתי שלפחות בתוכי ייגמרו מתישהו המלחמות- שזהו היעד, עכשיו אני כבר מוכנה להתפשר על לפעמים מלחמה לפעמים כניעה.

נראה לי שזה טבוע כל כך עמוק בטבע האנושי, לפחות באטמוספירה הנוכחית – יצר ההישרדות, המלחמה, התקיפה, הפחד העוינות, ההתגוננות.

לא יודעת אם בעולמנו הנוכחי, במצבו הנוכחי הכל כולל הכל,

אנחנו בכלל ובפרט מוכנים ומסוגלים להיכנע, להפסיק להילחם, ואני לא מדברת על לוותר אלא על

יותר לכיוון של להרפות לקבל להשלים

= לעשות שלום.

יש לי תחושה שיכול להיות שיקח עוד קצת זמן (אולי אפילו מאות שנים ויותר) עד שהמין האנושי

יהיה מוכן לכך, יש בעולמנו כבר כמה פרטים מועטים שנתקלתי בהם ועושה רושם שעשו שלום עם

עצמם ועם העולם, אך הם מועטים, ואם זה אומר שכל אחד יצטרך לעשות את דרכו לשם על מנת

שיהיה ביננו שלום קולקטיבי, אז הדרך ארוכה,

או שפשוט נשמיד את עצמנו איכשהו ואז נבנה מחדש מודל משופר?

מצד אחד עצוב לי מאוד עליי ועל המדינה ועל העולם, על הכאב, הכעס, הפחד, הלבד, ומצד שני

יש בי הבנה מסוימת מתוך חווית המציאות הנוכחית, שאלו החיים, זהו תהליך החיים כנראה, וככה

זה עובד,

ניסים כמו שחשבתי שקורים או קסמים, אני מאמינה אכן קורים, אבל לא בדיוק בדרך שתפסתי או

דמיינתי בילדותי.

טוב/רע – מה זה באמת???

מה היא טעות?

ומה נכון?

אלוהים ואני

רגיל

זהו. החלטתי סופית.

הבלוג הזה יהיה חלק בלתי נפרד (כמה שאוכל) מהתהליך האינטנסיבי שאני עוברת שנקרא החיים שלי.

האמת שאחרי הפוסט האחרון שהיה לא פשוט לפרסם ולא קיבלתי עליו תגובות מעט התאכזבתי.

בסדר, גם אם לא יהיו תגובות לעולם. אני אעשה זאת למען עצמי.

למען חיי. למען חיזוק כוחי ואמונתי שלי בחשיבות חיי.

איך שהם, איך שאני.

אלוהים, אני אומרת לך – אתה חמוד אמיתי.

והציור של חיי שאני מציירים יחד, מרתק אותי ומפתיע אותי יותר ויותר מיום ליום.

אני לומדת לאהוב לקבל ולסלוח לך ולי יותר ויותר מיום ליום. תודה.

מה שמצחיק, אף אחד כולל אתה, אלוהים, לא הכין אותי לחיי, למה שיצא מהם.

מרתק.

אני מרגישה שעם כל מה שנחווה הרבה פעמים כטירוף וסיוט בשנה האחרונה, זה דחף אותי לשינוי והרחבת תפיסתי את המציאות, בייחוד את גישתי למציאות.

תהליך מאוד מאוד מכאיב, מפחיד, מכעיס ומייסר הרבה פעמים, ופעמים גם מפעים, מחמם לב, מרומם נפש ומשמח.
ברגע זה ממש רוצה להודות, לך, אלוהים שאתה רואה את כולי ויודע למה אני מסוגלת.

ולי – תודה. באהבה והערכה.

ימיי בשבועות האחרונים היו קשים במיוחד הן פיזית והן נפשית.

בימים האחרונים בקושי מסוגלת לאכול, אני מניחה שבעיקר בגלל המתח בו נפשי נמצאת, מה שנכנס לי לגוף זה בעיקר ניקוטין וקפה (משתדלת לשתות כמה שיותר "ציקו"-תליף קפה ללא קפאין).

מה שהביא אותי היום למשל על סף עילפון.

ולא, אני לא אנורקסית.

ההרגשה הזו של חוסר שליטה לא רק על נפשי (לזה אני יותר רגילה), אלא גם על גופי, היא הרגשה קשה, חוסר אונים ופחד. ואיך שהכל משתלב יחד יותר ויותר- גוף-נפש-מקשה אחת.

ואיך פתאום כל התהליך הזה משנה לי את סדרי העדיפויות בחיים.

להרגשתי – לטובה.

אולי עוד מוקדם להגיד.

והתגייסות של אנשים מסויימים לעזרתי-מחממת את ליבי ונותנת לי המון כוח.

כמובן זה בא גם מהלימוד שלי להיות כנה וברורה לגבי מצבי וצרכיי, והיכולת המתרחבת שלי לאפשר לאנשים לראות אותי, להתקרב אלי ומתוך כך לתמוך.

האם אהיה יומרנית מדי להגיד שנראה לי שאני מתבגרת…?קריצה

תודה אלוהים, על כך שדרך הדרך שאתה עוזר לי לעבור, אני לומדת להעריך את חיי ואת החיים והאנושות בכללותה יותר ויותר כל יום, עם פחות ופחות שיפוט.

אני חושבת שהיום יותר ויותר אני מבינה את קטנותי לדעת או לשפוט מה הם חיים נכונים…

הרי איני מתפקדת כאדם "נורמלי".

אני לא מתפקדת כאדם "נורמלי".

– בת 29.

– בקושי יכולה לעבוד 3 שעות ביום לפני שמגיעה חולשה והתקף חרדה.

– כל תקשורת עם העולם החיצון, אפילו ברמה של "מה שלומך?" "טוב, תודה."   קשה לי ולוקחת כוחות חיוניים.

– צריכה לישון כ10 שעות בלילה ועוד כשעתיים בצהריים.

– צריכה מאוד להתאמץ כרגע לאכול, נמצאת בתת משקל.

– לא מסוגלת כמעט להיות בקשר עם חבריי ומשפחתי מעבר לסמסים.

מה שכן ההיסטריה מכך שהמצב כל כך לא בסדר וחייבת למות או לעשות שינוי מהפכני, עושה התמרה לקבלה שהחיים הם תהליך, ולא תמיד אפשר לדעת את קצב וכיוון ההתפתחות שלו.

כן, יש לי תמונה אליה אני שואפת להגיע- תמונה בא אתרום לחברה, אקום בבוקר לאיזושהי סוג של פעילות התורמת לחברה סביבי, אהיה מסוגלת להזין ולטפל בגופי שלא יהיה חלש כל כך, כמו כן גם בנפשי, אפסיק לעשן ולשתות כל כל הרבה קפה, אנהל מערכות יחסים יותר "תקינות" עם סביבתי (בלי להיות תוקפנית כל כך כשמתקרבים אלי),

אולי אפילו אפילו זוגיות והקמת משפחה.

אולי אני אהיה אמא, אולי.

מי יודע? אלוהים, אתה יודע?

נבדוק בתוכנית המשותפת שלנו, חביבי?קריצה

באהבה והערכה,

"בילבי".