בעצם לפני חודשיים בערך גיליתי שאמא שלי עומדת  למות, עד אז הייתי בטוחה שהיא תשרוד את זה, אני חושבת שהיא ניסתה להגן עליי לפני החתונה ובעצם ממשיכה להגן אך את המציאות אנחנו כולנו כבר יודעים, וזה די מייאש האמת.

קשה להכיל דבר כזה, זה כואב ומכעיס ומעצבן, אני הולכת בהרגשה שאני סוחבת טון על עצמי הכל כבד וקשה לי שאני מרגישה כל כך רצינית לידה ולא מצחיקה אותה יותר או מעניינת אותה בדברים נחמדים כמו שהאחיות שלי עושות, אני האחות הרצינית שכל הזמן צריכה לסדר דברים ואין לי כוח יותר עצוב לי וכואב לי ואני אוהבת את אמא שלי כל כך ורציתי שתהיה איתי עוד זה לא פייר ולמרות זאת זה המצב.זהו זה מה שיש אמא שלי עוד מעט לא תהיה יאללה תתמודדי!

הנה אני שוב אחרי הרבה זמן, לא מגיעה לכתוב הרבה לצערי…

למרות שקצת מבאס האתר הזה, מרגישה אנונימית לחלוטין אין תגובות וגם קשה להתעניין בבלוגרים אחרים, זה פחות נגיש מבלוגלי…

בכל מקרה מצבי –

היום לא רע אפילו נחמד עם כוחות מחודשים.

קורים דברים בחיי, אולי המרכזי כרגע הוא הזוגיות שלי עם בן זוגי שנמשכת כבר 4 חודשים. בשבילי זה לא מעט בכלל, ולא רק שהיא נמשכת 4 חודשים אלא שאני יחסית מאוזנת ושמחה בחלקי והקשר מתחזק ומשתפר.

המחשבה שאני רוצה למות או מוכנה למות בכל רגע פחות באה אליי, והאמת זה קצת מפחיד אותי להיות יותר מעורבת בחיים ועם יותר מה להפסיד.

מפחיד אותי ממש לחיות.

רוצה קצת להתחבא מהחיים.

מתעסקת כרגע בסוגיות העבודה רוצה לעבוד על מיומנויות העבודה שלי להתמסר יותר לעבודה.

לא יודעת מה קשה לי לכתוב קצת כרגע.

אז אשחרר.

אוהבת ואוהבת.

"בילבי".

הילדה הקטנה שלי

הילדה הקטנה והחמודה שלי שהיא אני "מפעם"

היא חטפה הרבה "מכות" היא פגועה ועצובה ומושפלת ולבד אלו רוב התחושות שלה והיום בגיל 31 ואחת היא עדיין בתוכי ועדיין פגועה ומופחדת ועצובה ולפעמים היא מכוונת את פעולותיי והיום קיבלתי תזכורת חשוב לכך שכדאי שאהיה בקשר איתה ואתן לה חוויה פנימית קצת אחרת כדי שהיא-אני לא נפחד כל הזמן.

זה כייף לי לשבת ולעצום עיניים ולדמיין אותה ולדמיין שאני מדברת איתה ומחבקת אותה ואמרת לה שהיא לא לבד, שאני כאן, שהיא לא אשמה, שאני יכולה לפתוח לה פתח לחוויות יותר נעימות יותר חיוביות, פשוט להסתכל בעיניים היפות ורוב הזמן עצובות שלה ולחבק אותה ולומר לה שהיא יפה ולהצחיק אותה ולדגדג אותה פשוט להיות איתה זה נעים לי זה גורם לי להרגיש רגועה ושלמה יותר.

אני אוהבת אותך ילדונת שלי יפה, ואני איתך.

"בילבי".

שלום עולם חדש!

לא כתבתי הרבה זמן והרבה קרה מאז הפעם האחרונה שבה כאב לי… 🙂

i have a boyfrienf!ya!ya!ya!

כן כן הבחור ואני יחד עכשיו, אחרי חצי שנה של התבשלות עם עצמי דיברתי איתו ובסופו של דבר לאחר היסוס של כמה ימים הוא וסחף אותי בקסמיו… :-).

אנחנו יחד כבר יותר מחודש וכל כך מדהים לי, אני מאוד אוהבת אותו וטוב לי ומעניין לי ומפחיד לי ומיוחד לי, אני מרגישה שלראשונה בחיי אני חווה את הקשר שתמיד חשבתי שמגיע לי.

אנחנו חברים טובים ואנחנו אוהבים.

זה מאוד מיוחד ומרגש ומפחיד ומעניין.

וכל זה בתוך קהילה של עוד 20 ומשהו איש עושה את זה מאוד שונה ולא פשוט ממה שהיכרתי עד היום, מהמעט… וזה גם כייף כי זה די כמו לגור יחד, שזה גםידש לי כי אף פעם לא ממש גרתי עם מישהו.

אני כותבת וזה מפחיד אותי מפחיד אותי שאפגע במה שקורה ע"י זה שאני כותבת על זה, על הטוב הזה…

אולי גם בגלל שלא כתבתי הרבה זמן ואני כרגע נמצאת בחדר עם עוד אנשים…

אז אולי בנתיים אגיד תודה.

תודה ליקום שהעניק לי את החוויה הזה, אני מלאת הקרת תודה ושמחה על כך.

אוהבת,

"בילבי".

כואב לי

פתאום הגיע כאב, כאב גדול ועצב.

עצוב לי עצב של כל העולם איתי, קשה לשאת רוצה לעצום עיניים ולא להיות.

קשה להיות בחברת אנשים, בעיקר עם הבחור שמאוהבת בו, רוצה רק שידאג לי ויטפל בי, ובמצבו אין מצב שיעשה את זה, אולי אפילו בכלל לא יתקרב אלי.

יש לי תחושה שהטריגר לכאב זה הוא, החיסרון שלו בתור חבר אינטימי והכמיהה לכך שלא מתמלאת.

וזה כואב ומתסכל ועצוב.

מעצבן אותי שאני במקום שבו יש בי כזו כמיהה לאדם אחר שממלאת כמעט את כל עולמי, ועוד כמיהה לאדם שיכול להיות שלעולם לא יתאים לי שאפילו עם נהיה בקשר אינטימי עוד איזה 30 שנה… 🙂 זה עדיין לא ימלא ונמאס לי למה אני עושה את זה לעצמי?

רוצה חופש או לפחות להתנהל בתוך החיים יחד עם הכאב ובלי ליצור הפרדה קשה ביני לבין העולם.

הכל כואב ועצוב ובא לי לכבות קשה לי להיות רכה עם עצמי במקום הזה רכה עם העולם זה הופך אותי הופך בין אדמה לשמיים בין ימין לשמאל.

היה לי התקף חרדה קטן היום לגמרי התהפכתי.

וקשה לי לדאוג לעצמי במקום הזה, קשה לי שיהיה לי אכפת ממשהו, רוצה לזרוק הכל לפח.

ולא מבינה מה קורה ומנסה להבין וזה קשה ומנסה לפעול בנכון וזה קשה.

"בילבי".

אוףףףף!

אני עייפה…

שבוע מעייף של רצונות ופחדים.

חשבתי כבר לגשת לבחור היקר ולומר לו את שעל ליבי, ואז פתאום הוא התחיל להיות עוד יותר נחמד וחשבתי אולי עליי לתת לו לחזר מעט…

לא יודעת, עייפה כבר מלחשוב על זה, מפחדת שזה יקרה, לא יודעת אם יש לי כוחות להתמודד עם זה, נמאס לי לבחוש בתוך הראש שלי, אולי הוא סתם רוצה להיות חבר, הציע שניסע יחד לתל אביב – למה?

נראה לי שעדיף שאדבר איתו ואשים קץ למצב הזה לפחות אדע מול מה אני עומדת ואוכל גם להגיד לו שלא יודעת איך להיות בזוגיות ושזה מפחיד אותי זה במידה וכמובן הוא יגיב חיובית, אם הוא יגיב שלילית זה בטח יכאב, אולי אפילו מאוד, אבל לפחות אדע איפה אני עומדת, נמאס לי מהסרטים האלו בראש, לא רוצה לשחק משחקים, רוצה להתנהל כמו שאני יודעת להתנהל, לחיות כמו שאני יודעת לחיות – מול האמת, מספיק נמנעתי מספיק חיית עם זה עם עצמי – 5 חודשים – זה הרבה בשבילי להיות דלוקה על מישהו ולא לפעול בנידון.

אני עצובה.

זה סוחט אותי ולא יודעת אם באמת רוצה להתעמת עם זה…

כי אם הוא יגיד כן – אצטרך להתמודד עם זה יותר – אמאל'ה!

למה למה זה כל כך מסובך לי?

לא יודעת, לא יודעת מה אעשה – יש לי עוד זמן לפחות יומיים להיות עם זה – נראה מה יהיה…

"בילבי".

רצון כואב

כואב לי הרצון שלי,

הרצון שלי כל כך רוצה שזה כואב

הרצון שלי שורף אותי ולא משאיר שום דבר אחר, מלבד הרצון

לרצות אדם אחר כל כך עד שאינני כבר אני,

ומה פשר הרצון הזה?

יש לי תחושה שבמובן מסויים הוא מתלבש על הרצון לא להיות אני – לרצות כל כך חזק משהו חיצוני עד שאני כבר נמחקת,

והדבר הזה שאני רוצה שהוא בחוץ, הוא לא באמת מה שאני רוצה, אלא איזו פנטזיה שהלבשתי על הדבר הזה שבחוץ (במקרה שלי כרגע – בחור כמובן…) שאין לה הרבה קשר עם המציאות,

מה שאומר שסביר להניח והיה ויקרה והדבר הזה שבחוץ יהיה "שלי" אני אגלה שזה בכלל לא מה שפינטזתי…

ומשם ממקום הרצון החזק הזה היום אני חושבת שלא כדאי לקבל את מבוקשי, כי בעצם אני די עיוורת למה שבאמת נמצא שם ואז לא אדע כלל איך לנהל איתו מערכת יחסים בריאה, מאוזנת ותומכת.

על כן מה שנותר לי כרגע לצערי ולתיסכולי הוא להתבונן על הרצון החזק והמעוור שלי  – לראות אותו כמות שהוא, לקבל את עצמי הכי שאוכל עם הרצון הזה, ולנסות כרגע לא לפעול מתוכו.

קשה!

😦

"בילבי".

אני במרכז?

הרבה דברים קורים בחוץ ובפנים, בעיקר בכל הקשור במערכות יחסים.

אחת התתמודדויות העיקריות שלי כרגע היא עם "הידלקות" על בחור שאני פוגשת על בסיס יומיומי בעבודה ובחברה.

אני "דלוקה" עליו בעצם כבר מאז שהיכרתי אותו לראשונה, שזה בערך חצי שנה.

זו התמודדות לא פשוטה בשבילי בכלל, אנחנו מקיימים כרגע יחסי חברות בסיסיים ומעט מעבר כרגע, הוא נמצא במקום מאוד שביר בחייו ולכן מאוד סגור, ואני מכיוון שיש לי רגשות אליו מעבר לחברות, שעליהם אני לא חושבת שהוא יודע, אולי חש אבל לא נראה לי שקיבל ממישהו ממכרינו המשותפים אימות במציאות, מה גם שאני במקום מאוד רגיש ופגיע, אינני יודעת האם יש בי הכוחות היום לנהל מערכת יחסים אינטימית, גם אני במקום בו אני מאוד מפחדת מהחיים ומנסה לשמור על איזון נפשי רגשי ופיזי בכל מאודי, ואצלי זה מעולם לא היה פשוט, בייחוד כאשר אני במערכת יחסים זוגית.

מה גם שלבחור הנ"ל יש תכונות שמזכירות לי את בן זוגי לשעבר – הסגירות, הריחוק, וזה מאוד מפחיד אותי, כי עם בן זוגי לשעבר זה לא עבד טוב בכלל, ושם אותי עם עצמי במקום של חוסר ביטחון גדול, מה שגם קורה לי מול הבחור הנוכחי במצבים מסויימים.

אני כל הזמן נעה בין לרצות להאמין שבמקרה הזה אולי יהיו תוצאות שונות מבבעבר שאולי לבחור הזה תהיה יותר רכות ומוכנות להיפתח, שאולי אני אוכל להישאר יותר במרכז שלי ולא לעוף כמו עלה ברוח מכל שלום שאולי נאמר מעט ברוגז, שבכלל לא קשור אלי בדרך כלל.

הצד השני אומר למה את בכלל עושה את זה לעצמך? למה את צריכה את זה? אם הבחור הזה כבר עכשיו מעלה בך רגשות של חוסר ביטחון למה להמשיך עם זה הלאה בכלל? את תחווי שוב דחיה ושוב תאבדי את עצמך ושוב יכאב לך בטירוף, לכי רק על בחור שתרגישי איתו מההתחלה בנוח איך שאת, ולא שאת צריכה להתאמץ ולהתאים את עצמך אליו כל הזמן.

ואין הכרעה.

אני כמובן כרגע לא במקום שאעשה צעד ישיר לבדיקת השטח מבחינה רומנטית, בנתיים אנחנו כבר חצי שנה יותר ויותר מתקרבים ביחסי חברות, אבל תחושת חוסר הביטחון מולו ממשיכה ללוות אותי וזה קשה.

מה שאני כן לומדת להעריך זה את הזמן שאני נותנת לעצמי להתקרב להתרחק לבדוק את עצמי ואת הבנאדם, ולא ישר קופצת למים.

לאחר המשבר האישפוזי האחרון שלי – אפשר לומר שנשבעתי לעצמי, שלא "אשרוף" את חיי יותר בשם האהבה (האשלייתית כמובן), ושאם אלך על זוגיות בחיי שוב זה יהיה רק עם מישהו שארגיש איתו בנוח ותהיה הדדיות – שזה ירגיש בריא.

אני חושבת שאפשר לומר בביטחון שלא ממש חוויתי קשר זוגי בריא לאורך זמן מעולם, ממרום גילי – 31 שנה.

אני כמהה לכך שזה יתרחש בחיי, ולא מעוניינת כלל ועיקר בשום דבר אחר.

אינני מעוניינת להתפשר בקשר לזה רק כדי להיות עם מישהו שלא טוב לי ולסבול.

סוג הסבל הזה הספיק לי, וברור לי היום שהוא לא הכרחי, ושיש באפשרותי למצוא זוגיות של כבוד, קבלה והערכה הדדיים, שכן, מישהו יכול להיות מאוהב בי עד מעל לראש, מה שלא קרה לי מעולם, לפחות לא בידיעתי.

אני רק צריכה להאמין בזה, להיות פתוחה לזה ולאפשר. אמן.

זוגיות שבה אני אשאר במרכזי שלי לפחות בחלק ניכר מהזמן, ולא מה שהיה קורה לי עד היום שהייתי נבלעת ונעלמת – אין "בילבי" יותר, יש רק שפחה של מקדש התאהב אותי. 🙂

אמן ושוב אמן.

"בילבי".

דחפים

ניסיתם פעם להילחם בדחפים שלכם?

זה קשה…

אני עושה את זה הרבה עכשיו –

לא לקפוץ ולהתנפל על הבחור החדש שמעסיק את מוחי באובססיביות, לא לדבר איתו יותר משלום שלום, לא לשבת לידו, לא להציע לו הצעות מפתות… 🙂

לא להגיד לכל אחד מה אני חושבת עליו ועל מצבו, לא לייעץ, לא להיות המטפלת – אחד הדפוסים "החביבים" עליי.

לא לתפוס את כל המרחב.

הכי קשה לי עם הבחור – זה מטריף לא תראש לא עוזב את מחשבותיי,             פנטזיות, אוףףףףף!

מסתבר שאני אדם מעט אובססיבי ומוסרט בקטעים של מערכות יחסים.

חושבת שאולי אקבע דייט עם האקס שלי ועם כוסית ויסקי להרגיע קצת תיצרים – אולי… 🙂

המטפל שלי אומר שהוא לא חושב שזה יעזור, אני חושבת שאולי לקצת…

הוא גם אומר שזה יקח זמן המאבק הזה, אך שישא פרי, הוא אומר לי לרוץ או ללכת כל יום 🙂

זה פשוט משגע תשכל ההרגשה הזו שאני צריכה לחשוב על כל דבר שמתחשק לי אלף פעם האם זה נכון או לא נכון לי להיאבק בעצמי בלי שאני ממש רואה את התוצאות או התכלית כרגע, למרות שאני מאמינה שזה אכן ישא פרי, זה קשה.

רוצה למצוא את המרכז את המשמעות בתוכי לעשות את הדברים מתוך חוויה פנימית של נכון לי, לנשום, להיות פחות מתוסכלת ואבודה.

טוב, אני אמשיך לנסות.

"בילבי"

הצפה

הצפה זה דבר מעניין וקשה לשאת.

עייפות, עומס רגשות, עצבים, עצב, היי, דאון.

כל כך הרבה קורה עכשיו מחוץ לי וזה מתסיס את הבפנים, אני עייפה, רוצה לנוח רוצה שקט, ובכל זאת מרגישה חיה מאוד, אך יודעת שזה עלול לגרור אותי לצאת החוצה עוד יותר בדרכים שלא טובות לי, כמו מה שנקרא over sharing יש לי נטייה לזה במצבים כאלה למצוא את כל המקומות הרגשיים שאפשר להיכנס אליהם עם אנשים אחרים ולקפוץ ראש לברוח לרוץ החוצה כשבעצם מה שאני באמת זקוקה לו זה בפנים שקט פשטות הכל בסדר אין שום דרמה הכל רגיל אני נושמת הולכת אוכלת ישנה לזכור שזה מה שחשוב, אך זו כמו התמכרות, התמכרות לדרמה התמכרות להתרחשויות ולא פשוט לשחרר התמכרות שכזו שהיא לפעמים בכלל לא מודעת.

לפעמים זה נראה לי כמו לשחק בכאילו יש לי חיים, דרך אנשים אחרים, וחיים שאני לא באמת רוצה, כמו התפשרות או אמונה שרק כך יכולה לחיות.

אך אני רוצה חיים שונים, שקטים יותר פשוטים יותר פחות דרמות יותר חיים של אמת שהיא אמיתית יותר לי, חיים שהבפנים שלי נוכח ושאיזה שקט לאורך כל הזמן.

מאחלת לי שבוע של קרקוע והתמרכזות ושקט ופשטות.

נשיקות,

"בילבי".

להיות או לא להיות?

מה זו באמת השאלה הזו?

שאלה גדולה.

ואיני מדברת ברגע זה על שאלת הלחיות או למות, אלא על הלהיות, ועל איך להיות?

זו שאלה שאיתי עכשיו כמעט כל הזמן, אני חושבת, מתוך ההבנה שאיך שהייתי עד היום, הרבה מאיך שהייתי עד היום לא טוב לי יותר, לא מתאים לי וגם אף פעם לא הביא אותי לאן שבאמת כמהתי.

אני עובדת על השינוי הזה מאוד קשה כרגע, יום יום, שעה שעה, לשמחתי עם הרבה עזרה גם מבחוץ מאנשים טובים.

וזה מעניין – העיקר כרגע בעבודתי הוא פשוט להימנע.

מכיוון שאינני מכירה עדיין דרך אחרת אז עיקר עבודתי כרגע הוא פשוט לא לעשות מה שאני רגילה…

ניסיתם את זה פעם??? 🙂

זה לא פשוט.

וגם כל פעם שמתפלק לי הרגל שלילי כזה בשבילי, הכאב ישר מגיע הרגשת חוסר הנוחות וגם לפעמים קצת ייאוש – יעני – איך אני אעשה את השינוי הזה? האם אני באמת מסוגלת להשתנות כך לעומק עומקיי???

תשובה אין, אך רצון עז וכנה יש, את זה אני יכולה להבטיח לכם, ובעיקר משתדלת להבטיח לעצמיי שוב ושוב – שאני אמשיך ואמשיך לנסות.

והאמת גם יש את ההתרגשות של להעיז לנסות להעיז לייעד לעצמי חיים נעימים יותר, להעיז להאמין, וזה גם מרגיש קצת כמו משחקי ניסויי ותעייה כאלו, ואז זה עושה את זה קליל יותר.

אז זו המתנה שאני מנסה לתת לעצמי כרגע, בסבלנות וסובלנות.

תודה.

"בילבי".

החזרה לחיים

זה לא דבר מובן מאליו.

בעודני בחיים, אני מוצאת עצמי עדיין מתחבטת בעניין – רוצה לחיות/לא רוצה לחיות.

למרות שעם כל מה שעברתי לאחרונה, היה מקום שסופו של דבר חש כאילו זו לא באמת בחירה שלי לעשות, שיש משהו מעוות בלקיחת השליטה על עניין החיים והמוות שלנו, משהו שהוא לא בשבילנו להחליט או לעשות,

 ושבעצם אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לחיות וגם לא שואל, זה פשוט שם.

לפעמים זה קשה ביותר לשאת זאת.

אך מצד שני נעים לי עם הענווה שבאה עם הקבלה שזה לא בידי.

ופחד,

 יש הרבה פחד עכשיו מהידיעה הזו שחזרתי לחיים וכל מה שעוד יבוא בעתיד, לא יכולה לומר שעומדת כרגע זקופה מול החיים, ומצד שני גם איני מכופפת לגמרי למטה, אך מפחדת מהיהירות הזו שהייתה לי בעבר כאשר חייתי כאילו זה מובן מאליו, כאילו אני סופרוומן.

 לא רוצה לבוא אל החיים מהמקום הזה יותר.

ובכל זאת האם אפשר ואיך ואם רצוי בכלל לחיות כאשר שאלת החיים מונחת כל הזמן על השולחן מול הפרצוף, כל הזמן בבחינה, כל הזמן בשאלה???

הנה אני חוזרת מהצד השני…

עברה כחצי שנה מאז הפוסט האחרון = המפלצת בלעה אותי שאבה אותי מילאה את כולכולי עד לכדי ניסיון להיפרד מהחיים, שלא צלח, ועכשיו חצי שנה אחרי אני כאן, אפשר לומר בקצה מפלצת, ביציאה, בשאיפות האוויר היותר נקיות שלי בחודש האחרון עוד באשפוז שהחל בנובמבר מיד לאחר הניסיון שלי לסגור ת'בסטה אחת ולתמיד, שוב נכשלתי… 🙂

הרצון למות עבר, חוזרת לפקוח עיניים לחיים עם המון זהירות ובניסיון לשמור על קצב עדין, התשובות שעלו עוד בתקופת הפוסט הקודם וחוסר המענה עליהן הוא שהוביל לייאוש הגדול  עדיין לא ברורות, אך יש כבר איזו תחושה ויותר חמלה יותר הסכמה להיות כאן, בחיים, בלי לדעת לגמרי ובלי לצעוק מראש ההר "כן!" אך עם מוכנות להיות כאן ולצעוד עקב בצד אגודל בכוונה להיות עדינה עם עצמי, עם הרצון העז לתשובות שלא תמיד מגיעות מיד או בבירור, עם מוכנות לא לדעת ולהיות פשוט לא יודעת.

זה הקטע במסעות אל הצד האפל וביציאה משם, משהו תמיד מכריח אותך להתרכך, כולי תקווה ש"אמנף" את ההתרככות הזו לכך שתהיה חלק בלתי נפרד מחיי,  ולנסות לשחרר יותר את הצורך במפגש עם ה"מפלצת" כדי שאתרכך.

מקווה לחזור אליך בלוג יותר בקביעות כמו שמקודם, להמשיך במחקר החיפוש אחר משמעות ותיעודו כאן.

"בילבי".

אין לי תשובות

אין לי תשובות כרגע.

יש בעיקר שאלות.

מה אני עושה פה?

איך הגעתי לפה? ומי אני?

ה"מפלצת" שלי הרימהה את ראשה שוב.

וחוסר הוודאות והרגשת חוסר המשמעות איתה.

ולאן הולכים מפה?

ואיך זה קורה לי שוב?

אין לי תשובות, רק חיפוש אחר הבנה של מהו נתיב חיי ואיפה תחושת הערך שלי כאן, במקום הזה בו אני נמצאת עכשיו.

היכן הנוכחות שלי כאן?

אני מאמינה בחיים, אני מאמינה בי, ואני שואלת מהו החלק הזה, ה"מפלצת" הזו שבתוכי, שאורבת לי כמעט כל חיי, כדי לומר לי אחרת? ומאיפה הגעת אלי "מפלצת"? ולמה אני עדיין מאמינה לך?

מוזר, מוזרים לי החיים, אך אני מעוניינת להקשיב ולמצוא פיסות שלי ולחבר ולסיים את הבריחה.

אני רוצה להיות איתי גם כאן, כי למרות קיומך "מפלצת", אני אוהבת אותי, ולא משנה כמה פעמים תאמרי לי שחיי אינם שווים, לא חושבת שאוכל יותר להאמין לך.

"בילבי".

אני בוחרת לבטוח בי ובחיים-במציאות הנדיבה כמו שהיא.

לא משנה מה הם יציגו בפני.

אני בוחרת להקשיב, באמת להקשיב.

להתמסר אלי ולמציאות, לא למה שנדמה לי שאני אמורה להיות, למה שאני באמת מרגישה מבפנים שאני, להעיז להקשיב לזה גם כשזה סותר כל רעיון שהיה לי לגבי מי שאני ומה שאני אמורה להיות.

אני בוחרת להיכנע למציאות שהיא אני ואיך שאני בתוכה.

אני בוחרת להקשיב ולקבל.

אני בוחרת לשחרר עוד ועוד את הרעיונות שיש לי לגבי המציאות ופשוט לקבל אותה כמו שהיא מגיעה מפנים ומבחוץ.

אני מאמינה שזה יוביל אותי לאן שאני באמת רוצה להגיע וזה אליי כמו שאני באמת.

אמת.

אותך אני הכי אוהבת – את ההצלה שלי – האמת של המציאות הנדיבה כמו שהיא.

תודה.

מבקשת עזרה

בבקשה מבקשת לעבור דרך המקום הזה לבחור בי לבחור בחיים לראות את כל התמונה להאמין לראות דרך מה נכון לי כאן לפתוח תמוח מהצרות שלו מאמינה שזה קורה על מנת שאסכים להיפתח עוד לתת עוד אמון בי ובחיים מבקשת להסכים להשתנות להסכים לראות תטוב להסכים לבחור בי להסכים לבחור בטוב מבקשת עזרה  מבקשת שתבוא מאיפה שצריך שתבוא מבקשת שאסכים לקבל אותה.

שאסכים להתבגר שאסכים לראות ולקבל את המציאות הנדיבה כמות שהיא.
שאמצא בי כוחות לכך.

מאמינה שכך יהיה.
תודה.

אני רוצה להיות מספיק בשבילי.

אני רוצה להסתפק בי,

כמו שאני,

בכל רגע נתון,

איך שהוא,

איך שאני.

זה מה שאני באמת רוצה.

מבקשת ממך סליחה.

ממך, כן.

את שם, החמודה והיפה הזאת שנמצאת בגוף הזה כבר 29 שנה והרבה פעמים אולי רוב הזמן שאת בגוף הזה לא התייחסתי אליך מספיק נעים וטוב ומכבד וזה לא הגיע לך ואני ממשיכה לעשות את אולי פחות אולי יותר נעים אבל עדיין אני מעייפת אותך ודורשת ממך המון וקשה לי לי להיות ממש קשוב אליך ואני קורעת אותך ומעייפת אותך ומשאירה אותך לבד לפעמים גם בלעדי ויותר איתי עכשיו אבל מה עם עוד חברים?

למה אני לא נותנת לך שיהיו לך חברים? אנשים שיקלו עליך לחיות שיעלו חיוך על פניך שיהיו איתך ברגעים הקשים והמשמחים שותפים נוספים שיאהבו אותך…

אני כל כך מצטערת שקשה לך וכואב לך וזה בגללי.

אני מבקשת סליחה סליחה גדולה, מקווה שתסלחי לי ונוכל להמשיך במסע שלנו שילך ויהיה נעים יותר וקליל יותר ומאפשר יותר וכייף יותר.

אני אוהבת אותך כל כך את הכי שלי בעולם הדבר שהכי שלי בעולם הזה ואת מקסימה בעיני את טובהאת בת אדם טובה בליבך בנפשך בהכל.

את טובה ואת יכולה ואני מאמינה בך ומצטערת שמקשה ולא אומרת לך יותר כמה שאת מדהימה בעיני וטובה מצערת שמלחיצה אותך.

סלחי בבקשה נשמתי את שלי ואני שלך לעד אז בואי ונעשה מזה טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב כמו שאנחנו כבר עושות.

אז שוב אוהבת ומבקשת סליחה ומצטערת.

אעשה הכל כדי שיהיה לשתינו טוב ביחד ועם שאר העולם ביחד.

נשיקות וחיבוקים יפה שלי.

את אני ואני את.

כואב להתאכזב.

ונראה לי שהכאב הגדול ביותר בחיי – יש סיכוי, הוא= כאב אכזבתי מאנשים.

ואם אסתכל יותר עמוק במחילה – אולי אגלה שזהו בעצם כאב אכזבתי מעצמי על כך שאני בוחרת להתאכזב, בוחרת להטיל אשמה, בוחרת לא לתת אמון.

ואני מבינה אותי. לגמרי. הרי נפגעתי פעמים רבות, אז מדוע שיהיה זה כל כך קל להעיז ולשחרר את העבר ופגיעותיו וחומות ההרגל המגנות ולבחור בהרגלים חדשים של אמון ועוד?

לא, יכולה להעיד בכנות – זה לא קל.

אך בכל זאת – זוהי מטרתי =

לתת אמון.

בכל.

ובמין האנושי בפרט.

שוב ושוב ושוב.

זה יהיה ההרגל החדש שלי.

אמן.

"בילבי".

הבחור

קטן ממני בשנתיים.

חיבור עם אדם כמו שלא היה לי בעבר…

סקס מדהים – כשהוא קשוב גם אליי ולא רק אל עצמו

מצחיק לאללה!

אנחנו אוהבים לצחוק יחד.

חכם.

אני מאוד נמשכת אליו.

הוא יכול להיות ג'נטלמן אמיתי או משהו כזה – יעני לטפל בי  – להכין לי אוכל…

הוא אמר שישמור עליי…

הוא מצווה..

תכיני לי קפה, תנקי תבית, הרגשה כזו שהוא מצפה שאעשה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה בלי בכלל לחשוב אם זה מתאים לי, מצד אחד זה מגניב אני אוהבת חופשיות וכנות, מצד שני זה מרגיש חסר כבוד, לא לוקח גם אותי בחשבון.

הוא נעלם לו לעיתים – נראה לי כמו מין מצבי רוח כאלה רגע רוצה לדבר איתי ולהיות איתי ורגע עסוק לגמרי בדברים אחרים מנפנף אותי ונעלם, או בגלל שהוא במצב רוח רע נראה לי ולא רוצה להיות עם אף אחד…
הוא אגרסיבי כזה לפעמים – קצת כמוני מקלל וכאלה, לפעמים זה קצת מבהיל אותי.
בכל מיני מובנים מרגיש כאילו אנחנו אותו בן אדם רק שאני בחורה והוא בחור

כשהוא נפתח בפני זה נעים – הוא כנה

מרגיש לי שהוא קצת "עצלן" – לא לגמרי סגור על זה שבשביל להצליח בחיים להשיג מה שאתה רוצה וכדי שיהיו לך מערכות יחסים טובות בחיים צריך להשקיע וגם לחשוב על הצד השני – להתחשב, שזו עבודה לפעמים קשה ומעצבנת, לטעמי-תמיד משתלמת!

בהתחלה הוא אמר לי כמה שאני יפה, חמודה סקסית, רצה שנגור יחד, עכשיו כבר לא אמר כמה זמן…
טוב גם חטפתי עליו קריזה די גדולה שהייתי בכלל מופתעת שהסכים לפגוש אותי שוב, אבל לא חטפתי אותה סתם, הרגשתי שהוא לוקח אותי כמובן מאליו, שהוא לא משקיע כמו שאני משקיעה, אני באתי אליו הביתה רוב הפעמים – שעה נסיעה מאצלי, ואין לי הרבה כסף עכשיו, וגם עוברת עלי תקופה לא פשוטה ובכל זאת השקעתי כי היה לי כייף איתו, הוא מצא חן בעיניי והרגשתי שהוא לא מעריך את ההשקעה שלי ולא מחזיר בחזרה משלו, הוא בא אלי הבייתה רק פעם אחת ואחרי שיכנועים.

הוא יודע להיות עדין.

כייף איתו!

הוא אמר לי מראש שקשה לו להיקשר לאנשים.

אני נקשרת מהר לאנשים וידועה בתור קצת "מעיקה" בצורך שלי להיות בקשר והרבה, לתקשר, מה שלרוב הגברים לא בא ממש בקלות, ובכלל לאנשים.
ואני מאוד רגישה כי רוב הגברים שהייתי איתם עד היום לא התייחסו אלי כל כך יפה.לא מאשימה אף אחד – לפחות משתדלת – זו גם אחריותי אני איפשרתי זאת.

אה, ואני די ערסית כרגע בכלל – כשמעצבנים אותי – נהיה מסוכן…

ומצד שני אני ממש חמודה ומצחיקה וסקסית ואוהבת לפנק ולהשקיע ואכפת לי

וכן לפעמים גם אכפת לי כנראה רק מעצמי וממה שאני רוצה באותו רגע.

והתנהגתי איתו כבר כמה פעמים בצורה ממש מטומטמת, בצורה שגברים אחרים לפחות חלקם היו נותנים לי בעיטה בתחת כבר הרבה קודם אני מניחה.

אבל אני באמת בחורה מקסימה ואני באמת משתדלת ואני גם באמת באמת משתפרת ובעניין של ללמוד להיות טובה יותר במערכות יחסים בכלל.

ואולי אני לא מוכנה עדיין בכלל למערכת יחסים לכרגע במה שעובר עלי עכשיו בחיים..

בכל מקרה נאמר לי רבות שאני בת אדם אינטנסיבית ביותר..

אבל הוא מוצא חן בעיני וכייף לי איתו ומשעמם לי לבד… וגם כבר ממש בא לי חבר  – חבר לעשות איתו דברים, להיות איתו, סתם להסתלבט, לשכב, לאכול, לצחוק, סתם להעביר תזמן ביחד, חבר טוב שיהיה לו אכפת ממני ולי יהיה אכפת ממנו.

אבל אולי איתו זה כבר עבר את הגבול… והוא לא יהיה מוכן לתת לזה צ'אנס ואני אבין…

ואז יהיה לי חבל, כי הרגשתי שבאמת יכול להיות לנו מגניב ביחד, עם קצת שיפצורים פה ושם, או שאולי אני טועה והקטעים שלא מסתדרים לנו אחד עם השניה גדולים מדי.

אני מאמינה שהכל אפשרי אם רוצים – השאלה הגדולה היא- האם רוצים???

ואני לא בטוחה שהוא רוצה…
אני הייתי רוצה לנסות.

* תוספת לאחר כמה ימים – לא מדבר איתי כבר שבוע = כבר לא כל כך בטוחה שרוצה…

החיים… 🙂