מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים

הנה אני אחרי תקופה חוזרת לכאן כותבת לי ולכם מהמחלקה הסגורה אגב זו מחלקה הסגורה ראשונה שלי בעבר ביליתי רק הפתוחות כך שעניין האשפוז לא חדש לי בכלל רק עניין הסגורה.
להדליק סיגריות רק מהאחים והאחיות
קפה שותים פושר
ורוב היום בין קירות צפופים ומלוכלכים ומסריחים
מקלחת פתוחה פעמיים ביום בהשגחה
אני כאן ולא בפתוחה לא כי אני סכנה לציבור או לעצמי אלא מפני שיש כאן פסיכיאטר טוב שעושה לי ריאורגניזציה בתרופות.
אז בעצם מאז שאמי נפטרה לפני יותר מחצי שנה אני במשבר קיומי הכל פתוח והכל סגור החיים קשים ואני לא מצליחה להתאים אליהם מנסה לפחות להתאים את עצמי לעצמי.
מערכת עצבים חשופה לרעש לאור לכל דבר כמו קפיץ שמקווה שישתחרר לאט לאט,
היום חג משפחה למה אני משתתפת?
ריצוי משפחתי לא רוצה לרצות האם עדיף שאשאר?
זהו ארוחת צהריים מוגשת אם לא אמהר אאחר…

קצת פחות יסוריי חיים

נראה לי ששברתי מחסום גדול של פחד פחד מהחיים הנה אני שבוע אחרי ואני נושמת יותר בקלות זה היה נראה בלתי אפשרי והנה זה קורה בקיצור התחלתי עבודה חדשה שהייתה נראית מאוד מאיימת בהתחלה לא חשבתי שאשרוד וזו עבודה שמאוד רציתי והשדים קמו ועלו בצורה קשה שלא נתנה לי לנשום והנה אני עכשיו חודש אחרי ואפשר לנשום היו רגעים שלא האמנתי שיש מוצא אני יכולה לחיות שוב יש לי אישור מעצמי לא הולך להיות קל אבל אני מאמינה שלאט לאט אתרגל לקצב החיים הזה ואפילו אהנה. אמן.

יסוריי החיים

החיים האלו לא מניחים דורשים ודורשים יש דברים שהצלחתי להתחמק מהם תקופה ארוכה ועכשיו החלטתי לנסות ולהתמודד איתם וזה קשה! יש רגעים שאני מרגישה שזה קורע אותי לגזרים אבל נמאס לי להתקפל בחזרה בגלל שאני מפחדת לא רוצה שהפחדים שלי ימנעו ממני לי לעשות דברים שמשמעותיים בשבילי והנה אני כאן קרועה לגזרים מדממת והיסטרית ואני עושה ככל יכולתי לנשום לתוך המצב הזה להאמין שאני יכולה לעבור אותו וכמובן להיעזר במי שאפשר הפעם אני לא מוותרת כל כך מהר, בברכת חיים לכולנו! בילבי.

קשה לי לנשום אני עצובה להיות בלי אמא שלי היקרה אני כל כך עצובה ולבד איפה את? למה נעלמת לי? קשה לי בלעדייך את חסרה אני רוצה לחבק אותך ולשמוע מה שלומך ולספר לך מה שלומי ושתעני לי בתשובות שאני כל כך אוהבת רוב הזמן 😉 את כל כך חסרה שקשה לי לנשום

כבר עברו כמעט שבועיים מאז שאמא שלי נפטרה זה כל כך מוזר אני לא יודעת מה אני מרגישה נראה לי שבעיקר כלום פשוט כלום אחד גדול כאילו החיים כרגיל אני דואגת לאחיות שלי ולי אני לא יודעת זה פשוט מוזר להיות בעולם בלי אמא שלידם בגלל שבחודש האחרון שלה היא הייתה כל כך חולה ולא היה סימן כל כך מהאמא שהיכרתי אז כאילו כבר נפרדתי לא יודעת אז אמא שלי לא כאן ו…

אמא שלי נפטרה.

אנחנו עכשיו בדרך חזרה מההורים של בן זוגי היה נחמד קצת קשה אני עצובה אמא שלי קיבלה עוד תוספת מורפיום איזה יופי טופי יופי וזה אומר שהיא עוד יותר קרובה למוות קשה לראות אותה ככה אני עייפה מהמצב הזה ורוצה שהוא ייגמר כבר עייפה מלכתוב עייפה מלדווח עייפה מלספר לאנשים מה קורה עייפה מלדאוג והדרך מתמשכת לפחות היום אני אשן במיטה שלי עם האהוב שלי.

עוד יום עובר וההרגשה היא ששום דבר לא זז דברים חוזרים על עצמם אני חוזרת על עצמי הכאבים שלי חוזרים על עצמם אמא שלי חוזרת על עצמה איך אומרים ״קשה, קשה״ ובן זוגי מרגיש נטוש כי אני רוב הזמן אצל אמא שלי ועצוב לי שזו כבר לא האמא שהכרתי היא רזה כמו שלד ישנה כל הזמן מטושטשת לא מגיבה זה מתסכל ונגמר הכוח רוצה שהחיים יחזרו למסלולם אך הם לא באמת יחזרו כי אני אהיה בעולם בלי אמא אמא שלי היקרה אני מתנצלת על כל הפעמים שהיית צריכה אותי ולא הייתי בשבילך אני מצטערת אם אני לא מספיק נעימה לך כרגע אני כל כך משתדלת וחסום לי אני כל כך רוצה לאהוב אותך ואני מרגישה כלום כמו חומה שסוגרת את הכל בפנים ובמקום אני עצבנית וחסרת סבלנות לקבל לקבל לקבל את מה שיש עולם אכזרי שמעמת אותנו עם הדברים הכי קשים, תמיד להרגיש לא מספיק בת לא מספיק טובה אישה לא מספיק טובה חברה לא מספיק טובה בת אדם לא מספיק טובה פשוט מספיק! מספיק עם הקטילה הכללית הזו אני בת אדם ואני עושה הכי טוב שאני יכולה.

למה כל כך קשה לי לטפל באמא אני מרגישה שאני חסרת סבלנות ולא עדינה מספיק ואיתי אמא לא נפתחת וישר עולות המחשבות שאני לא בן אדם טוב שאני לא טובה לאמא שלי אחרי שהיא טיפלה בי כל החיים אין לי תחושת השלמה יש תחושה של עינוי מתמשך למה אין לי רגעי חסד עם אמא לא מגיע לי? אולי היא פשוט מרגישה שאני לא טובה לה אז היא לא נפתחת בפני אולי היא מרגישה שאני רוצה שהיא תמות כבר אוף זה כל כך קשה ומתסכל ואני לא יכולה לברוח מעצמי כל הרגשות אשם כל החוסר בטחון ורגשי הנחיתות שיעור אחרון מאמא האם גם היא הרגישה כמוני כשטיפלה בי? האם אני מסוגלת לדאוג לאדם/ילד? האם אני יכולה להיות אמא טובה?

לא רוצה להיות במצב הזה בכלל זה מסריח ולא נעים ועצוב וקשה לי ואני אבודה

נמאס לי וקשה לי ולא טוב לי והכל חרא אמא ישנה כל היום ויש לה ריח מוזר והיא לא מגיבה ואני מרגישה שכבר התנתקתי ממנה ומרגישה אשמה על זה ובטוחה שהיא מרגישה את זה ולכן לא מתייחסת אלי נמאס לי זה מצב מחורבן וגם לי ולבעלי קשה להיות רחוקים והזמן כאילו נעצר ודי לא רוצה יותר היום ישנתי כל היום מה שתורם למצב רוח המחורבן וכבר אין לי כוח למצוא את עצמי כל הזמן חרא פשוט חרא.

אני לא יודעת מה קורה המצב הזה מוזר קשה לי ומעייף ועצוב אנא שלי כבר חצי בן אדם ואני לא יודעת מה לעשות איך להתנהג איך לעזור לה מה יעזור לה משום מה יוצא שאת הדברים המשמחים או מרגשים היא לא עושה איתי איתי היא רק נראית נרגנת ומתוסכלת ולא שמחה על נוכחותי שישר נוגע לי ברגשי נחיתות אבל כבר לא מזיז הרבה כאילו כבר לא ממש מזיז לי כאילו היא כבר מתה כאילו כבר ויתרתי עליה ומצד שני אני לא בטוחה שאני מצליחה לקלוט שהיא עוד מעט לא תהיה פה שאני עומדת לאבד אותה לעד וזה קשה ומתסכל ומעיק ואני חושבת שאני קצת כועסת שהיא שמה אותי במצב הזה ושהיא לא פשוט מתה בחינניות בלי להכריח אותי לטפל בה והאחיות שלי גם איתם זה סיפור איך להיות מרגישה שאני לפחות חלק מהזמן עקומה ולא עוזרת ורוב הזמן מרגישה אטומה ולא מרגישה כאילו זה עינוי כזה שצריך להיגמר כבר ואני עצובה ועייפה וקשה לי ולא יודעת אם אני יכולה להיות מטפלת טובה לאמא ושאולי היא שוב כועסת עלי ואני לא יודעת איך לדבר איתה.סוף.לבינתיים.

אמא שלי הולכת למות

זהו אמא שלי בימיה האחרונים כבר נמאס לה ורוצה למות אני בכלל לא מצליחה לקלוט מה קורה ואיך להיות זה בלתי נתפס היא מבקשת לישון ולא לקום ואני לא מבינה איך זה אפשרי שאמא שלי שהיא בן אדם כל כך חשוב בחיים שלי לא רוצה להיות פה יותר שאין לה ברירה והיא חייבת לעזוב את הכל כולל אותי אני מחכה לכל סימן חיים שהיא נותנת ואני אומרת לעצמי שאני נאחזת בקש כי זה עוד מעט ייגמר וכל השופטים הרעים שלי בראש דופקים ואומרים שאני לא בסדר ואיך זה שאני לא מרגישה ולא בוכה ושאני עקומה ושאני אהיה לבד ואף אחד לא יתקרב אליי כי אני לא נותנת ואני כועסת שאני ככה כל כך קשה וזה עצוב לי ואני מנסה להיות נחמדה אל עצמי ולקבל את איך שאני יכולה להיות עכשיו ולתת שקט אמא שלי הולכת למות.נקודה.

בין החיים למוות

הנה אני כאן אחרי שנתיים, נשואה טריה לבחור המקסים מהבלוגים הקודמים 😉 והחיים ממשיכים ומביאים דברים המתנה הגדולה שהם מביאים לי עכשיו זו הפרידה מאמי שעומדת למות, לא כך דמיינתי והמציאות קשה רציתי סבתא לילדים שלי… וכנראה שלא אקבל קשה להשלים עם מציאות כזו כל יום קשה עם משא כבד, אני מודה לאל על בעלי (איזה כייף להגיד בעלי!) בלעדיו המשא היה פי כמה כבד ואני מנסה להשלים עם המציאות להצליח להיפרד בהשלמה, זהו בנתיים צריכה ללכת… בברכת השלמה עם המציאות!

עברו שנתיים ואני חוזרת מהצד השני ;-)

לקח לי זמן לחזור ובעיות טכניות אבל הנה אני אכתוב יותר בהמשך- שלום!

אני במרכז?

הרבה דברים קורים בחוץ ובפנים, בעיקר בכל הקשור במערכות יחסים.

אחת התתמודדויות העיקריות שלי כרגע היא עם "הידלקות" על בחור שאני פוגשת על בסיס יומיומי בעבודה ובחברה.

אני "דלוקה" עליו בעצם כבר מאז שהיכרתי אותו לראשונה, שזה בערך חצי שנה.

זו התמודדות לא פשוטה בשבילי בכלל, אנחנו מקיימים כרגע יחסי חברות בסיסיים ומעט מעבר כרגע, הוא נמצא במקום מאוד שביר בחייו ולכן מאוד סגור, ואני מכיוון שיש לי רגשות אליו מעבר לחברות, שעליהם אני לא חושבת שהוא יודע, אולי חש אבל לא נראה לי שקיבל ממישהו ממכרינו המשותפים אימות במציאות, מה גם שאני במקום מאוד רגיש ופגיע, אינני יודעת האם יש בי הכוחות היום לנהל מערכת יחסים אינטימית, גם אני במקום בו אני מאוד מפחדת מהחיים ומנסה לשמור על איזון נפשי רגשי ופיזי בכל מאודי, ואצלי זה מעולם לא היה פשוט, בייחוד כאשר אני במערכת יחסים זוגית.

מה גם שלבחור הנ"ל יש תכונות שמזכירות לי את בן זוגי לשעבר – הסגירות, הריחוק, וזה מאוד מפחיד אותי, כי עם בן זוגי לשעבר זה לא עבד טוב בכלל, ושם אותי עם עצמי במקום של חוסר ביטחון גדול, מה שגם קורה לי מול הבחור הנוכחי במצבים מסויימים.

אני כל הזמן נעה בין לרצות להאמין שבמקרה הזה אולי יהיו תוצאות שונות מבבעבר שאולי לבחור הזה תהיה יותר רכות ומוכנות להיפתח, שאולי אני אוכל להישאר יותר במרכז שלי ולא לעוף כמו עלה ברוח מכל שלום שאולי נאמר מעט ברוגז, שבכלל לא קשור אלי בדרך כלל.

הצד השני אומר למה את בכלל עושה את זה לעצמך? למה את צריכה את זה? אם הבחור הזה כבר עכשיו מעלה בך רגשות של חוסר ביטחון למה להמשיך עם זה הלאה בכלל? את תחווי שוב דחיה ושוב תאבדי את עצמך ושוב יכאב לך בטירוף, לכי רק על בחור שתרגישי איתו מההתחלה בנוח איך שאת, ולא שאת צריכה להתאמץ ולהתאים את עצמך אליו כל הזמן.

ואין הכרעה.

אני כמובן כרגע לא במקום שאעשה צעד ישיר לבדיקת השטח מבחינה רומנטית, בנתיים אנחנו כבר חצי שנה יותר ויותר מתקרבים ביחסי חברות, אבל תחושת חוסר הביטחון מולו ממשיכה ללוות אותי וזה קשה.

מה שאני כן לומדת להעריך זה את הזמן שאני נותנת לעצמי להתקרב להתרחק לבדוק את עצמי ואת הבנאדם, ולא ישר קופצת למים.

לאחר המשבר האישפוזי האחרון שלי – אפשר לומר שנשבעתי לעצמי, שלא "אשרוף" את חיי יותר בשם האהבה (האשלייתית כמובן), ושאם אלך על זוגיות בחיי שוב זה יהיה רק עם מישהו שארגיש איתו בנוח ותהיה הדדיות – שזה ירגיש בריא.

אני חושבת שאפשר לומר בביטחון שלא ממש חוויתי קשר זוגי בריא לאורך זמן מעולם, ממרום גילי – 31 שנה.

אני כמהה לכך שזה יתרחש בחיי, ולא מעוניינת כלל ועיקר בשום דבר אחר.

אינני מעוניינת להתפשר בקשר לזה רק כדי להיות עם מישהו שלא טוב לי ולסבול.

סוג הסבל הזה הספיק לי, וברור לי היום שהוא לא הכרחי, ושיש באפשרותי למצוא זוגיות של כבוד, קבלה והערכה הדדיים, שכן, מישהו יכול להיות מאוהב בי עד מעל לראש, מה שלא קרה לי מעולם, לפחות לא בידיעתי.

אני רק צריכה להאמין בזה, להיות פתוחה לזה ולאפשר. אמן.

זוגיות שבה אני אשאר במרכזי שלי לפחות בחלק ניכר מהזמן, ולא מה שהיה קורה לי עד היום שהייתי נבלעת ונעלמת – אין "בילבי" יותר, יש רק שפחה של מקדש התאהב אותי. 🙂

אמן ושוב אמן.

"בילבי".

לא כתבתי הרבה זמן

אפשר לומר שהתחמקתי וגם קצת מעצבן אותי המעבר לוורדפרס לא מבינה כל כך איך דברים עובדים פה והבלוג שלי לא מרגיש בית כמו שהוא הרגיש גם לא יודעת איךלהכיר אנשים חדשים ומה קורה פה בכלל

גם אין לי מחשב פרטי משלי ויותר מדי זמן פרטי עם עצמי באמת לשבת ולכתוב.

החיים לאחרונה נהיו לי כמו הרגשה של צומת שאני אמורה להחליט לאן אני רוצה לקחת אותם ואני לא בטוחה שהמחשבה הזו מתאימה לי, הלהחליט הלקחת שליטה, האם זה ממש נכון לי כרגע?

הייתי כותבת עוד אבל גמורה מעייפות.

"בילבי".

עייפה…

ביום הכי ארוך בשנה… 🙂

comunication – sometimes it's making me so sad

to think about all the people that got hurt from the way i spoke to them or the things i did in their compeny and affended them

it's very painfull for me and im in a process of trying to get to know myself better in order to sucseed in being and living the kind of life i deserve so im asking to most simple and sometimes look like dumb question like – why is it painfull for me to know that something i said or done affended someone i care about?

is it my responseabbilty that that someone chose to get hurt, even if he chose it subconciously? i belive we all the time in the process of choosing even when we are not awere of it.

so for example i chose to yell at someone who is very dear to me that im angry at her and i know my energy was the energy of rage, and from my expirince useuly most people expirience it as violent against them,

and on the level of "normal" behaivior i can see that, althgo i know that their are other level too, and its confusing for me, to know to what level to react to, and sometime it feels like i need to choose between levels – like one level is right and the other is wrong,

and now while writing i can see that all the level are "right", they all exist side by side, the thing is to learn in realitionships to recognise what level are we together talking/dealing/being awere right now,

and also i understand now that maybe it hard for me cause im trying to be awere all the time in the same to time to all of the levels – body/feelings/words/energy

and then sometimes its very confusing cause its a lot of information, that sometime contridict – one level contridict another, and then i feel like i need to choose which is true and which i false, and sometime i feel that the person that im comunicating with doesnt want to hear waht i want to say abput what im getting from him, or he thinks it is not the right time or place….

and it is oh too much for me – so i burst and r a g e!!!

אני לא אשמה.

החיים.