קטגוריה: מפגש

כמה שאנחנו רוצים שהכל יהיה לנו נוח…

רגיל

שיהיה לנו נעים

שלא נפחד

שלא ידחו אותנו

שלא תהיה עבודה לעשות

שיאהבו אותנו כל הזמן כל מה שנעשה וגם יגידו לנו את זה כל הזמן

כאילו מאיפה הבאנו את הציפיות האלה, הרי אחרי כמה שנים בעולם הזה זה די ברור שלא ככה זה עובד

ואנחנו ממשיכים לרצות את הבילתי אפשרי מתאכזבים כל פעם מחדש כאילו זה לא קרה כבר כל כך הרבה פעמים

והכי מעצבן זה לעשות את אותה טעות שוב ושוב ושוב בלי להצליח לשנות איכשהו אני מצליחה לעשות שינויים קטנים פה ושם ובכל זאת הנה אני שוב באותו מקום באותו כאב לפחות דומה ביותר בטוח עם קצת שינויין אבל תכלס נמאס לי ומשעמם לי כבר מזה ואני יודעת מה עשיתי שגוי ובכל זאת לא הצלחתי לתקן לעשות אחרת מעצבן!!!!!

משעמם!

נמאס!

מה זה עולם הזה?!?!

מה זה השטויות האלו!?!?

כאילו להיות עיוורים האמת מול הפרצוף שהעולם מתנהל אחרת ממה שאמא ואבא  ועד כל מיני זיינו לי בשכל וכל כך קשה להסתכל לאמת בפרצוף לאמת של העולם הזה שיש לו את דרך ההתנהלות שלו יש לו את החוקים שלו והם לא בדיוק אותם חוקים שלימדו אותנו בבית ספר וכו וכולם יודעים ורובנו משתדלים מאוד לעצום עיניים מול זה.

כמה משעמם….

רוצה להסתכל לעולם לאמת בעיניים יודעת שבסופו של דבר יהיה יותר קל ומצד שני גם קשה בייחוד שזה יעני לא נורמלי….

אוף אוף אוף

אני אמשיך ואמשיך ואמשיך לבחור בחיים באמת האמיתית על העולם הזה אמשיך לשחרר את האשליות כי זה מה שבאמת מעניין אותי וזה בסדר שאני עושה טעויות כמה פעמים שאצטרך אחזור על אותה טעות אני מאמינה מאמינה מאמינה שאני לומדת כל פעם עוד ועוד ועוד וזה תלוי בי ואם אבחר שוב ושוב ושוב לעשות לי טוב – כך אהיה וכך גם יהיה לי מה שנעים לי כייף לי וכך גם אהיה מוקפת באנשים שכייף לי נעים לי איתם כך יהיה כך יהיה כי כך אני בוחרת ואמשיך לנסות שוב ושוב גם אם אפול אקום כי אלו החיים ואני סבבה אני אמיצה אני ממשיכה לנסות גם אם מקבלת סטירה ומשתדלת לתקן ולתקן ולתקן, כן אני שווה!

אני מעולה אני מגניבה אני יפה שווה להיות חברים שלי והכי שווה שאני חברה שלי אני חברה שלי יותר ויותר טובה בכל יום כן!

וכך גם אוכל להיות חברה טובה יותר של כל אחד אחר.

אני אמשיך לנסות.

אני אמשיך להאמין.

כן כן כן.

לילה טוב!

בילבי.

אני שואלת לעזאזל מה זאת אהבה בדיוק!?!

רגיל

נראה לי שאין לי ממש מושג…

לפחות לא לגבי אהבה רומנטית ואיך מנהלים כוסאמק מערכת יחסים.

אין לי מושג…

אולי קצת ובכל זאת איכשהו נראה שאני נכשלת שוב ושוב ואני בת אדם טובה מאוד מקסימה וחמודה מאוד,

אז מה לעזאזל העניין? נמאס לי ומשעמם לי כבר לעשות את אותן טעויות כל פעם מחדש, ובכל זאת עושה אותן.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!

העולם!

רגיל

איזה מין מקום?!?!

מעניין ביותר, מסקרן ביותר –

לפעמים יכולה לפגוש כאב עצום!!!

לפעמים שמחה ענקית ומציפה!

אני אוהבת אותך עולם.

אוהבת מאוד.

לפעמים אתה מפחיד אותי שזה מרגיש כמעט עד מוות…

לפעמים אני נפעמת מהיופי, המורכבות, המיסתורין והחוכמה שלך שליבי עולה על גדותיו מהתרגשות.

אני מודה לך מעומק מעמקי ליבי על שאתה מאפשר לי לקחת חלק בך, אני מודה לי מעומק עמקי ליבי על

שאני מאפשרת לי לקחת חלק בך.

תודה.

אני מלאת הוקרת תודה על הכל להכל.

על היסורים, הכאב, הרצון למות כל כך הרבה פעמים, על הרצון לחיות כל כך הרבה פעמים, על השמחה, על הצחוק = כן כן כן! אחת ממתנות היקום הגדולות – ההומור! וואו! מצאתי אותך ולא רוצה לעזוב – איזה מרפא הוא ההומור!

על העצב – עוד מתנה מדהימה ומרככת…

על היכולת לסלוח ולשחרר…

על היכולת להתחיל כל יום כבראשית.

על היכולת ועל הינתן לי החופש לבחור בגורלי כל רגע ורגע כל מאית שניה מחדש!

על כך שגם אם עשיתי בחירה שהתגלתה לי כלא נכונה לי, לא משנה כמה משמעותית היא, או אם למראית עין נראה כאילו אין דרך חזרה…

– תמיד יש לי את היכולת לשנות את דעתי ולבחור מחדש בחירה חדשה, גם אם באותו רגע תהיה זו בחירה קטנה של רק איך להגיב או איך להסתכל על ה"טעות" בבחירה הקודמת שעשיתי…

אני אוהבת. נקודה.תודה.

בילבי.

תודה.

רגיל

רוצה לומר תודה.

לי –
על כך שאני מסכימה ובוחרת לחיות.

no matter what.

בחרתי את בחירתי ואני דבקה בה.

ותודה לעולם –

שמקבל את פניי בסבר פנים יפות ומחבק את בחירתי בכל ידיו הרבות.

אפילו שלפעמים במבט ראשון זה אינו נראה כך.

במבט שני אני כבר רואה זאת בבירור.

תודה מעומק ליבי.
בילבי.

שלום לחיים שלי

רגיל

מה שלומכם?

אה, טוב תודה – אנחנו מסתדרים לנו לאט במקום, בטח כמו שאת שמה לב זה מעביר אותנו ואותך כמה וכמה זעזועים כרגע, אבל שנינו = את ואנחנו יודעים שזה לכיוון הנכון הרגוע המאוזן השקט והמסופק, מסכימה איתי?

לחלוטין, אבל חייבת לשתף אתכם, חיים שלי, שלפעמים אני חוששת שאני מעבירה את עצמי זעזועים קשים מדי, שלא אעמוד בזה שאגרום הרבה נזק, שאני מתנהגת כאילו אין גבול לכמה "חשבונות" אני יכולה לשלם…ומצד שני אולי באמת אין גבול, מה הכי גרוע שיקרה – שאני אמות???

רגיל

החיים האלו הם דבר מיוחד במינו.
פלא הפלאים.

פשוטו כמשמעו.

אני נפעמת, כואבת, מיואשת, מאושרת הכל באותו היום…

ומתקשה להאמין שלו הם חיי – ולא איזה סרט הזוי שהמצאתי במוחי (לפעמים נראה לי שאני פסיכוטית…:-)

והרי נראה לי שאלו שניהם = חיי = סרט הזוי שנוצר במוחי.

קריצהצועקמוציא לשוןמגניבבוכהנבוךזעוףנשיקהצוחקחתוםהכסף מדברמופתעהססניחיוך

שלום עולם! שוב!

רגיל

שלום עולם!

מה שלומך?

איך אתה מרגיש?

מה אתה אומר על עצמך?

אני חייבת לשתף אותך שקצת "קשה" לי איתך.

האמת היא שבזמן האחרון אני לא כל כך מסתדרת איתך… שמת לב?

נראה לי שאני כבר מבינה היום הרבה יותר איך אתה עובד, אבל זה לא כל כך מסתדר לי עם איך שאני עובדת, זה מוזר לא?

או אולי לא…

אני חלק ממך נכון? אני חלק מהעולם, העניין הוא שאיכשהו זה די מסובך בשבילי להיות חלק מהעולם כביכול…

אני כאילו לא ממש פועלת לפי החוקים בעולם – לפחות החוקים שעל פיהם כביכול פועל רוב האנושות.

וזה פותח נושא חדש לגמרי – האנושות – המין האנושי –
זה דבר מוזר, מרתק ייחודי ומסובך.

אני כביכול בימים אלו לא פועלת ע"פ הנורמות הנורמליות למין האנושי.

בתפקוד שלי ובתקשורת שלי עם שאר בני המין האנושי.

בצורה בוטה אולי אפשר לומר ש"אני עושה בעיות".

אפשר אולי גם לומר שאני ושאר המין האנושי יש לנו קשיים בשיתוף הפעולה.

ובכל זאת אני הרי חלק מהמין האנושי…

אפשר לומר בוודאות שהמוח של המין האנושי המסויים שהוא אני – עושה בעיות.

ושאלתי הגדולה היא – למה?

אז אני בחיפוש אחר התשובה, וזה משעשע, כי אדם חכם אחד אמר, לא זוכרת מי ולא את הציטוט המדויק אבל זה משהו בסגנון של:

"להיות אנושי – זו שאלה שמחפשת תשובה"

me like!!!קריצה

לאן כולנו ממהרים?

רגיל

ממהרים להיות,

ממהרים לדעת,

ממהרים לעזור (אנחנו הרי יודעים הכי טוב-מה הכי טוב בשבילו/ה, מה בדיוק לא בסדר אצלו/ה),

ממהרים לעזוב,

ממהרים לשפוט,

ממהרים לבחור= הרי יש רק או/או…

כל המהירות הזו מצירה את הראייה,

אין זמן לנשום ופשוט רגע להיות

בלי לדעת בלי להחליט

רגע להכיל את עכשיו

בלי תוויות

בלי לקפוץ ולהגיב מתוך הזהות הכל כך שחוקה שלנו=

היא יודעת הכל =

איך להגיב לכל מצב נתון, מראש

זה כתוב בתסריט האישיות שלה

אוהבת נקניק לא אוהבת גלידה וניל

קבוע מגיל 12

לעולם לא ישתנה

נעלבת מהר

יודעת לשיר

יש גם שם – קבוע מראש – אמא נתנה לי וזאת אני.

והכל נעשה על מנת לשמר את האישיות – אחרת מה יהיה במקום? =

מפחיד מדי.

אז בוא נמהר ונשלוף תשובה מהזהות הידועה מראש,

רק שלא יתפסו אותנו לא מוכנים.

האם האופציות היחידות בחיינו האנושיים הן – מלחמה/כניעה?

רגיל

יום ב', 05/01/09, שעת ערבלילה, יש מלחמה, שוב, במדינת ישראל…

ושוב מלחמה בתוכי?

גם כניעה יש בתוכי.

נראה לי שפינטזתי שלפחות בתוכי ייגמרו מתישהו המלחמות- שזהו היעד, עכשיו אני כבר מוכנה להתפשר על לפעמים מלחמה לפעמים כניעה.

נראה לי שזה טבוע כל כך עמוק בטבע האנושי, לפחות באטמוספירה הנוכחית – יצר ההישרדות, המלחמה, התקיפה, הפחד העוינות, ההתגוננות.

לא יודעת אם בעולמנו הנוכחי, במצבו הנוכחי הכל כולל הכל,

אנחנו בכלל ובפרט מוכנים ומסוגלים להיכנע, להפסיק להילחם, ואני לא מדברת על לוותר אלא על

יותר לכיוון של להרפות לקבל להשלים

= לעשות שלום.

יש לי תחושה שיכול להיות שיקח עוד קצת זמן (אולי אפילו מאות שנים ויותר) עד שהמין האנושי

יהיה מוכן לכך, יש בעולמנו כבר כמה פרטים מועטים שנתקלתי בהם ועושה רושם שעשו שלום עם

עצמם ועם העולם, אך הם מועטים, ואם זה אומר שכל אחד יצטרך לעשות את דרכו לשם על מנת

שיהיה ביננו שלום קולקטיבי, אז הדרך ארוכה,

או שפשוט נשמיד את עצמנו איכשהו ואז נבנה מחדש מודל משופר?

מצד אחד עצוב לי מאוד עליי ועל המדינה ועל העולם, על הכאב, הכעס, הפחד, הלבד, ומצד שני

יש בי הבנה מסוימת מתוך חווית המציאות הנוכחית, שאלו החיים, זהו תהליך החיים כנראה, וככה

זה עובד,

ניסים כמו שחשבתי שקורים או קסמים, אני מאמינה אכן קורים, אבל לא בדיוק בדרך שתפסתי או

דמיינתי בילדותי.

טוב/רע – מה זה באמת???

מה היא טעות?

ומה נכון?

שלום עולם!

רגיל

שלום לעולם!

שאלתי היא – מה אני עושה פה?

האמת שאני לומדת להבין ששאלה זו היא בעיקר בשבילי לשאול ובשבילי לענות.

אז הנה אני שואלת את עצמי אל מול קבל עם ועדה.

שאלה זו נשאלת במוחיי הרבה בזמן האחרון, ולדעתי זו שאלה מצויינת!

והתשובה – חמקמקה קריצה

בייחוד בשנה האחרונה, בשנה האחרונה עושה רושם שהשאלה חופרת אחר התשובה עמוק יותר ויותר במעמקי היקום הפנימי שלי, וכתוצאה מכך, אני מניחה, גם היקום החיצוני, זה שמסביבי, עושה סיבובים באוויר , ושוב אני מניחה – על מנת לעזור לי לרדת לחקר השאלה המעניינת הזו – "מה אני עושה פה?"

המסע החפירתי הזה שאני עורכת, פעמים מרתק, פעמים מעצבן בטירוף, פעמים מייאש עד כדי רצון לוותר, פעמים מכאיב מאוד ופעמים (די מעטות לצערי בנתיים) משמח או אולי יותר נכון מספק.

בתקופה של החודשים האחרונים השתעשעתי במוחי ברעיון של לפתוח בלוג לתיעוד המסע הזה, רעיון שהציעה גם אמי, ולאחר מכן גם חברה טובה פתחה בלוג ואהבתי מה שקראתי שם, אני מניחה שזה חילחל לאט לאט, ועכשיו ערב יום שבת, לאחר כמה ימים מאתגרים במיוחד, מצאתי את עצמי במצב רוח קשה ומעט מיואש, והתחשק לי לכתוב (אני מאוד אוהבת לכתוב), לא כתבתי כבר זמן מה (בתקופות מלחיצות במיוחד, לפעמים הפחד מלפגוש את עצמי על גבי המילים מפחיד מדי…), ודווקא התחשק לי לכתוב לא לגמרי רק לעצמי.

אין מה לעשות, או שיש…- העניין הזה של לבטא את עצמך אל מול עדים, אפילו וירטואליים, הוא משהו שנותן לנו בני האנוש, איזושהי חווית ערך מוסף, אני מניחה שזה משרת את אחד מרצונותינו העמוקים ביותר שיראו אותנו, שיהיה לנו עד, מלבד עצמנו.

להגיע למצב שבו אנו מספיקים לעצמנו, שאנו יכולים ומוכנים לראות אותנו as is וזה מספיק – וואלה – אחלה מצב!

זה קורה לי לפעמים…חיוך

כאן בבלוג אבדוק אני מניחה, איך זה מרגיש לבטא את עצמי עם האפשרות לעדים.

ואם אתם כאן עדים – אתם מוזמנים לתת את עדותכם חיוך

טוב, עד כאן להיום.

תודה ושיהיה לנו שבוע טוב.

אני.