אני שואלת לעזאזל מה זאת אהבה בדיוק!?!

רגיל

נראה לי שאין לי ממש מושג…

לפחות לא לגבי אהבה רומנטית ואיך מנהלים כוסאמק מערכת יחסים.

אין לי מושג…

אולי קצת ובכל זאת איכשהו נראה שאני נכשלת שוב ושוב ואני בת אדם טובה מאוד מקסימה וחמודה מאוד,

אז מה לעזאזל העניין? נמאס לי ומשעמם לי כבר לעשות את אותן טעויות כל פעם מחדש, ובכל זאת עושה אותן.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!

העולם!

רגיל

איזה מין מקום?!?!

מעניין ביותר, מסקרן ביותר –

לפעמים יכולה לפגוש כאב עצום!!!

לפעמים שמחה ענקית ומציפה!

אני אוהבת אותך עולם.

אוהבת מאוד.

לפעמים אתה מפחיד אותי שזה מרגיש כמעט עד מוות…

לפעמים אני נפעמת מהיופי, המורכבות, המיסתורין והחוכמה שלך שליבי עולה על גדותיו מהתרגשות.

אני מודה לך מעומק מעמקי ליבי על שאתה מאפשר לי לקחת חלק בך, אני מודה לי מעומק עמקי ליבי על

שאני מאפשרת לי לקחת חלק בך.

תודה.

אני מלאת הוקרת תודה על הכל להכל.

על היסורים, הכאב, הרצון למות כל כך הרבה פעמים, על הרצון לחיות כל כך הרבה פעמים, על השמחה, על הצחוק = כן כן כן! אחת ממתנות היקום הגדולות – ההומור! וואו! מצאתי אותך ולא רוצה לעזוב – איזה מרפא הוא ההומור!

על העצב – עוד מתנה מדהימה ומרככת…

על היכולת לסלוח ולשחרר…

על היכולת להתחיל כל יום כבראשית.

על היכולת ועל הינתן לי החופש לבחור בגורלי כל רגע ורגע כל מאית שניה מחדש!

על כך שגם אם עשיתי בחירה שהתגלתה לי כלא נכונה לי, לא משנה כמה משמעותית היא, או אם למראית עין נראה כאילו אין דרך חזרה…

– תמיד יש לי את היכולת לשנות את דעתי ולבחור מחדש בחירה חדשה, גם אם באותו רגע תהיה זו בחירה קטנה של רק איך להגיב או איך להסתכל על ה"טעות" בבחירה הקודמת שעשיתי…

אני אוהבת. נקודה.תודה.

בילבי.

תודה.

רגיל

רוצה לומר תודה.

לי –
על כך שאני מסכימה ובוחרת לחיות.

no matter what.

בחרתי את בחירתי ואני דבקה בה.

ותודה לעולם –

שמקבל את פניי בסבר פנים יפות ומחבק את בחירתי בכל ידיו הרבות.

אפילו שלפעמים במבט ראשון זה אינו נראה כך.

במבט שני אני כבר רואה זאת בבירור.

תודה מעומק ליבי.
בילבי.

שלום לחיים שלי

רגיל

מה שלומכם?

אה, טוב תודה – אנחנו מסתדרים לנו לאט במקום, בטח כמו שאת שמה לב זה מעביר אותנו ואותך כמה וכמה זעזועים כרגע, אבל שנינו = את ואנחנו יודעים שזה לכיוון הנכון הרגוע המאוזן השקט והמסופק, מסכימה איתי?

לחלוטין, אבל חייבת לשתף אתכם, חיים שלי, שלפעמים אני חוששת שאני מעבירה את עצמי זעזועים קשים מדי, שלא אעמוד בזה שאגרום הרבה נזק, שאני מתנהגת כאילו אין גבול לכמה "חשבונות" אני יכולה לשלם…ומצד שני אולי באמת אין גבול, מה הכי גרוע שיקרה – שאני אמות???

רגיל

החיים האלו הם דבר מיוחד במינו.
פלא הפלאים.

פשוטו כמשמעו.

אני נפעמת, כואבת, מיואשת, מאושרת הכל באותו היום…

ומתקשה להאמין שלו הם חיי – ולא איזה סרט הזוי שהמצאתי במוחי (לפעמים נראה לי שאני פסיכוטית…:-)

והרי נראה לי שאלו שניהם = חיי = סרט הזוי שנוצר במוחי.

קריצהצועקמוציא לשוןמגניבבוכהנבוךזעוףנשיקהצוחקחתוםהכסף מדברמופתעהססניחיוך

שלום עולם! שוב!

רגיל

שלום עולם!

מה שלומך?

איך אתה מרגיש?

מה אתה אומר על עצמך?

אני חייבת לשתף אותך שקצת "קשה" לי איתך.

האמת היא שבזמן האחרון אני לא כל כך מסתדרת איתך… שמת לב?

נראה לי שאני כבר מבינה היום הרבה יותר איך אתה עובד, אבל זה לא כל כך מסתדר לי עם איך שאני עובדת, זה מוזר לא?

או אולי לא…

אני חלק ממך נכון? אני חלק מהעולם, העניין הוא שאיכשהו זה די מסובך בשבילי להיות חלק מהעולם כביכול…

אני כאילו לא ממש פועלת לפי החוקים בעולם – לפחות החוקים שעל פיהם כביכול פועל רוב האנושות.

וזה פותח נושא חדש לגמרי – האנושות – המין האנושי –
זה דבר מוזר, מרתק ייחודי ומסובך.

אני כביכול בימים אלו לא פועלת ע"פ הנורמות הנורמליות למין האנושי.

בתפקוד שלי ובתקשורת שלי עם שאר בני המין האנושי.

בצורה בוטה אולי אפשר לומר ש"אני עושה בעיות".

אפשר אולי גם לומר שאני ושאר המין האנושי יש לנו קשיים בשיתוף הפעולה.

ובכל זאת אני הרי חלק מהמין האנושי…

אפשר לומר בוודאות שהמוח של המין האנושי המסויים שהוא אני – עושה בעיות.

ושאלתי הגדולה היא – למה?

אז אני בחיפוש אחר התשובה, וזה משעשע, כי אדם חכם אחד אמר, לא זוכרת מי ולא את הציטוט המדויק אבל זה משהו בסגנון של:

"להיות אנושי – זו שאלה שמחפשת תשובה"

me like!!!קריצה

לאן כולנו ממהרים?

רגיל

ממהרים להיות,

ממהרים לדעת,

ממהרים לעזור (אנחנו הרי יודעים הכי טוב-מה הכי טוב בשבילו/ה, מה בדיוק לא בסדר אצלו/ה),

ממהרים לעזוב,

ממהרים לשפוט,

ממהרים לבחור= הרי יש רק או/או…

כל המהירות הזו מצירה את הראייה,

אין זמן לנשום ופשוט רגע להיות

בלי לדעת בלי להחליט

רגע להכיל את עכשיו

בלי תוויות

בלי לקפוץ ולהגיב מתוך הזהות הכל כך שחוקה שלנו=

היא יודעת הכל =

איך להגיב לכל מצב נתון, מראש

זה כתוב בתסריט האישיות שלה

אוהבת נקניק לא אוהבת גלידה וניל

קבוע מגיל 12

לעולם לא ישתנה

נעלבת מהר

יודעת לשיר

יש גם שם – קבוע מראש – אמא נתנה לי וזאת אני.

והכל נעשה על מנת לשמר את האישיות – אחרת מה יהיה במקום? =

מפחיד מדי.

אז בוא נמהר ונשלוף תשובה מהזהות הידועה מראש,

רק שלא יתפסו אותנו לא מוכנים.

האם האופציות היחידות בחיינו האנושיים הן – מלחמה/כניעה?

רגיל

יום ב', 05/01/09, שעת ערבלילה, יש מלחמה, שוב, במדינת ישראל…

ושוב מלחמה בתוכי?

גם כניעה יש בתוכי.

נראה לי שפינטזתי שלפחות בתוכי ייגמרו מתישהו המלחמות- שזהו היעד, עכשיו אני כבר מוכנה להתפשר על לפעמים מלחמה לפעמים כניעה.

נראה לי שזה טבוע כל כך עמוק בטבע האנושי, לפחות באטמוספירה הנוכחית – יצר ההישרדות, המלחמה, התקיפה, הפחד העוינות, ההתגוננות.

לא יודעת אם בעולמנו הנוכחי, במצבו הנוכחי הכל כולל הכל,

אנחנו בכלל ובפרט מוכנים ומסוגלים להיכנע, להפסיק להילחם, ואני לא מדברת על לוותר אלא על

יותר לכיוון של להרפות לקבל להשלים

= לעשות שלום.

יש לי תחושה שיכול להיות שיקח עוד קצת זמן (אולי אפילו מאות שנים ויותר) עד שהמין האנושי

יהיה מוכן לכך, יש בעולמנו כבר כמה פרטים מועטים שנתקלתי בהם ועושה רושם שעשו שלום עם

עצמם ועם העולם, אך הם מועטים, ואם זה אומר שכל אחד יצטרך לעשות את דרכו לשם על מנת

שיהיה ביננו שלום קולקטיבי, אז הדרך ארוכה,

או שפשוט נשמיד את עצמנו איכשהו ואז נבנה מחדש מודל משופר?

מצד אחד עצוב לי מאוד עליי ועל המדינה ועל העולם, על הכאב, הכעס, הפחד, הלבד, ומצד שני

יש בי הבנה מסוימת מתוך חווית המציאות הנוכחית, שאלו החיים, זהו תהליך החיים כנראה, וככה

זה עובד,

ניסים כמו שחשבתי שקורים או קסמים, אני מאמינה אכן קורים, אבל לא בדיוק בדרך שתפסתי או

דמיינתי בילדותי.

טוב/רע – מה זה באמת???

מה היא טעות?

ומה נכון?

לא רוצה להיות גיבורה???

רגיל

"לא רוצה להיות גיבורה,

יכולתי להיות.

עשויה אני מהחומר –

חומר דחוס היטב.


רוצה להיות האיש הפשוט,

זו תהיה גבורתי!

יום, יום ועוד יום,

להמשיך לנשום."


(נסיוני כמשוררת לפני כמה שנים – נראה לי שזה מעיד מעט על מי שאני ועל נתיב חיי….האם???)

אלוהים ואני

רגיל

זהו. החלטתי סופית.

הבלוג הזה יהיה חלק בלתי נפרד (כמה שאוכל) מהתהליך האינטנסיבי שאני עוברת שנקרא החיים שלי.

האמת שאחרי הפוסט האחרון שהיה לא פשוט לפרסם ולא קיבלתי עליו תגובות מעט התאכזבתי.

בסדר, גם אם לא יהיו תגובות לעולם. אני אעשה זאת למען עצמי.

למען חיי. למען חיזוק כוחי ואמונתי שלי בחשיבות חיי.

איך שהם, איך שאני.

אלוהים, אני אומרת לך – אתה חמוד אמיתי.

והציור של חיי שאני מציירים יחד, מרתק אותי ומפתיע אותי יותר ויותר מיום ליום.

אני לומדת לאהוב לקבל ולסלוח לך ולי יותר ויותר מיום ליום. תודה.

מה שמצחיק, אף אחד כולל אתה, אלוהים, לא הכין אותי לחיי, למה שיצא מהם.

מרתק.

אני מרגישה שעם כל מה שנחווה הרבה פעמים כטירוף וסיוט בשנה האחרונה, זה דחף אותי לשינוי והרחבת תפיסתי את המציאות, בייחוד את גישתי למציאות.

תהליך מאוד מאוד מכאיב, מפחיד, מכעיס ומייסר הרבה פעמים, ופעמים גם מפעים, מחמם לב, מרומם נפש ומשמח.
ברגע זה ממש רוצה להודות, לך, אלוהים שאתה רואה את כולי ויודע למה אני מסוגלת.

ולי – תודה. באהבה והערכה.

ימיי בשבועות האחרונים היו קשים במיוחד הן פיזית והן נפשית.

בימים האחרונים בקושי מסוגלת לאכול, אני מניחה שבעיקר בגלל המתח בו נפשי נמצאת, מה שנכנס לי לגוף זה בעיקר ניקוטין וקפה (משתדלת לשתות כמה שיותר "ציקו"-תליף קפה ללא קפאין).

מה שהביא אותי היום למשל על סף עילפון.

ולא, אני לא אנורקסית.

ההרגשה הזו של חוסר שליטה לא רק על נפשי (לזה אני יותר רגילה), אלא גם על גופי, היא הרגשה קשה, חוסר אונים ופחד. ואיך שהכל משתלב יחד יותר ויותר- גוף-נפש-מקשה אחת.

ואיך פתאום כל התהליך הזה משנה לי את סדרי העדיפויות בחיים.

להרגשתי – לטובה.

אולי עוד מוקדם להגיד.

והתגייסות של אנשים מסויימים לעזרתי-מחממת את ליבי ונותנת לי המון כוח.

כמובן זה בא גם מהלימוד שלי להיות כנה וברורה לגבי מצבי וצרכיי, והיכולת המתרחבת שלי לאפשר לאנשים לראות אותי, להתקרב אלי ומתוך כך לתמוך.

האם אהיה יומרנית מדי להגיד שנראה לי שאני מתבגרת…?קריצה

תודה אלוהים, על כך שדרך הדרך שאתה עוזר לי לעבור, אני לומדת להעריך את חיי ואת החיים והאנושות בכללותה יותר ויותר כל יום, עם פחות ופחות שיפוט.

אני חושבת שהיום יותר ויותר אני מבינה את קטנותי לדעת או לשפוט מה הם חיים נכונים…

הרי איני מתפקדת כאדם "נורמלי".

אני לא מתפקדת כאדם "נורמלי".

– בת 29.

– בקושי יכולה לעבוד 3 שעות ביום לפני שמגיעה חולשה והתקף חרדה.

– כל תקשורת עם העולם החיצון, אפילו ברמה של "מה שלומך?" "טוב, תודה."   קשה לי ולוקחת כוחות חיוניים.

– צריכה לישון כ10 שעות בלילה ועוד כשעתיים בצהריים.

– צריכה מאוד להתאמץ כרגע לאכול, נמצאת בתת משקל.

– לא מסוגלת כמעט להיות בקשר עם חבריי ומשפחתי מעבר לסמסים.

מה שכן ההיסטריה מכך שהמצב כל כך לא בסדר וחייבת למות או לעשות שינוי מהפכני, עושה התמרה לקבלה שהחיים הם תהליך, ולא תמיד אפשר לדעת את קצב וכיוון ההתפתחות שלו.

כן, יש לי תמונה אליה אני שואפת להגיע- תמונה בא אתרום לחברה, אקום בבוקר לאיזושהי סוג של פעילות התורמת לחברה סביבי, אהיה מסוגלת להזין ולטפל בגופי שלא יהיה חלש כל כך, כמו כן גם בנפשי, אפסיק לעשן ולשתות כל כל הרבה קפה, אנהל מערכות יחסים יותר "תקינות" עם סביבתי (בלי להיות תוקפנית כל כך כשמתקרבים אלי),

אולי אפילו אפילו זוגיות והקמת משפחה.

אולי אני אהיה אמא, אולי.

מי יודע? אלוהים, אתה יודע?

נבדוק בתוכנית המשותפת שלנו, חביבי?קריצה

באהבה והערכה,

"בילבי".

החיים שלי

רגיל

החיים שלי, מהם הם החיים שלי? ומה יהיה עליהם?

ה"דבר" הזה שנקרא החיים שלי הולך ונהיה מסובך יותר ויותר בזמן האחרון, לפחות מזווית מסוימת, אני מניחה שיש גם זוויות אחרות שמהן זה דווקא נראה מסלול ברור ומדויוק ביותר.

זה הצחוק והיופי בלהיות אדם אנושי, יש לנו עם איך שנבנינו המון אפשרויות לבחור לחוות מהן את החיים, היא לא פשוטה הבחירה ולפעמים ברמות מסוימות אין ממש בחירה, אבל אני עמוק בתוכי מאמינה שתמיד לפחות באחת מהרמות יש בחירה, באביאביה…

נראה לי שהגיע הזמן לחשוף קצת פרטיים "טכניים" על חיי, אני קצת חוששת מלעשות זאת, כי אולי מישהו יזהה אותי… ואולי בהמשך אכתוב כאן דברים על אנשים מחיי, דברים שיכולים לפגוע בהם.

אני בהתלבטות בנושא הזה, בגדול לא סיפרתי כמעט לאף אחד על הבלוג ולמי שסיפרתי לא אמרתי שם ולא איפה, אבל ברגע שאתחיל לחשוף פרטים "טכניים/מציאותיים" על חיי, הסיכון ש"אחשף" גדל, ואני לא בטוחה שאני רוצה להיחשף.

אני אנסה לכתוב ונראה אם ארגיש בנוח לפרסם.

העניין הוא שחיי עוברים חתיכת תהליך בשנה האחרונה, וזה הגיע עכשיו לנקודה די כואבת,הרבה גילויים לא פשוטים על עצמי ועל העולם, והאינטנסיביות של התהליך כנראה לא תיפסק בזמן הקרוב… אני כבר מעט (מלשון המעטה) מותשת…

הנקודה המסוימת שאני נמצאת בה עכשיו מביאה איתה הרבה הרגשה של בדידות וחוסר הבנה מצד הסביבה וקושי שלי באמת להעביר לסביבה מה עובר עלי,  שאני צריכה את עזרתם, ואולי הכי חשוב לאיזו עזרה אני זקוקה.

הרבה רגשות אשם ואשמה על התנהלותי בחיים, על יחסי האנוש שלי, הרבה האשמות עצמיות והרבה כעס על העולם, זעם לעיתים.

מה שמביא אותי לקצת ייאוש ודוחף אותי לספר את סיפורי לעולם, כי אולי אולי יהיה מישהו שיבין אולי יהיה מישהו שיכול לעזור, אולי זה בעצמו יעזור לי?

(פנטזיונרית תמימה וילדותית שכמותי).
יאללה בוא נפרוש את זה –

היום אני בת 29. בדיוק היום.

יצאתי מהאשפוז הפסיכיאטרי השלישי שלי לפני כ3 וחצי חודשים, אשפוז שערך כחודש וחצי. השתלבתי במסגרת של דיור מוגן, ואני נמצאת בה באופן מלא קצת יותר מחודשיים.

כחלק מדרישות המסגרת אני צריכה לעבוד 5 ימים בשבוע 5 שעות, להגיע למפגש חברתי של עוד חבר'ה שהם חלק מהמסגרת פעם בשבוע, אני נפגשת עם ע.סוציאלית של המסגרת פעם בשבוע, או יותר אם יש צורך.

וישנן עוד פעילויות חברתיות של המסגרת שהינן בחירה.

הכל טוב ויפה, יש לי דירה יפיפיה שעיצבתי במו ידיי, אני אוהבת אותה מאוד והיא נעימה, יש לי ת'חתולה המתוקה שלי עימי,  אני הולכת לחוג פילאטיס פעמיים בשבוע לחזק ולתחזק את גופי השברירי משהו, מקבלת עזרה כספית מהמשפחה וכמובן מביטוח לאומי = הווה אומר = דואגים לי.

אבל, אני לא מצליחה לתפקד…

מה שאני עושה רוב הזמן בשבועיים האחרונים (אחרי שירד ההיי הראשוני) זה לישון. ואני לא ממש מצליחה לצאת מהמיטה. זה גם די מה שהיה לפני האשפוז בשנה האחרונה.

עם יציאות של פרצי אנרגיה והיי גבוהים.
דרך אגב האבחנה הפסיכיאטרית שלי היא "הפרעת אישיות גבולית" למי שמכיר, אני לא בעניין של לשים הרבה משקל על כל הקטע של הגדרות תוויות ואבחנות, אבל במקרה הזה יש הרבה דברים באבחנה הזו שמתארים אותי די בדייקנות.

אז למה אני לא מצליחה לצאת מהמיטה?

שאלה מצויינת!

שאלה שאני שואלת את עצמי כבר כשנתיים, אני מתמודדת עם העניין הזה של שינה מרובה וקושי לצאת מהמיטה ולתפקד כבר כשנתיים וזה רק הולך ומחמיר לאחרונה, בעיקר בשנה האחרונה.

לא תמיד הייתי ככה.

תמיד אהבתי לישון.

אך בשנה האחרונה, אפילו עם 3 שעונים מעוררים חזקים ובמיוחד ואפילו טלפונים מאנשים שביקשתי שיעירו אותי, הרבה פעמים לא הוציאו אותי מהמיטה לעבודה או לכל מקום אחר, לפעמים נשארתי במיטה ל20 שעות ויותר…

אז איך מתפקדים ככה בחיים?

אני לא יודעת.

למה זה ככה אצלי?

אני מחפשת את התשובה כבר שנתיים.

האם יש פתרון?

אני מאמינה שכן, ואני מתכוונת לעשות ככל יכולתי כדי למצוא אותו.

נראה לי שניסיתי לפרוש כאן את כל חיי בפוסט אחד או לפחות שנתיים מחיי, זה ממש לא מכיל ויש עוד הרבה פרטים חשובים.

יותר נכון אולי ניסיתי לפרוש בעיקר בפני עצמי את כל תמונת הרקע למה שאני עוברת כרגע, אולי כדי לעזור לי להבין ואולי גם לעזור למישהו אחר להבין שיכול לעזור לי.

כן, אני צריכה עזרה.

האם זה נכון לעשות זאת כך, אני ממש לא בטוחה.

תמיד האמנתי בשלח לחמך על פני המים.

אך אני יודעת שיש לי גם נטייה להיחשפות יתר, שפוגעת בי בסופו של דבר.

אני מרגישה מעט פתאטית ומושפלת, ועוד יותר מפחדת שאראה כך בעיני אחרים, אני חוששת שיש כבר כמה אנשים בעולמי שחושבים עלי כך –
שמוותרת לעצמי, שאני סתם מפונקת שלא רוצה לאסוף את עצמי ואתי חיי.

ואם זה נכון?

אז מה?

אז קשה לי, כן, קשה לי להיות חלק מהעולם הזה, קשה לי למצוא בו את מקומי, לא מצליחה לתפקד כביכול במינימום שיעני נדרש בחברה שלנו.

וואחד דבר להתמודדות עם הדימוי העצמי, הא? קריצה

אבל מה, למה שאני אסתתר? למה שאני אתבייש.

אני בת אדם, אני חלק מהאנושות, ואלו הם חיי- מסיבות רבות,

ויש לי זכות קיום על הפלנטה הזו כמו לכל אחד אחר.

ואני עושה כמיטב יכולתי להביא את חיי למקום הרצוי, לחיים בהם אתרום מעצמי לסביבה ואדאג לעצמי הכי טוב שאוכל.

וכרגע אני צריכה עזרה מסביבתי ואולי תמיד אצטרך, אז בגלל זה אני צריכה להתבייש ולהסתתר?

ואני מוכנה לעבוד על עצמי ולעשות שינויים. אני עושה זאת כל הזמן.

ועושה ככל יכולתי להסתכל לעצמי עמוק עמוק בעיניים ולקחת אחריות מלאה על מי שאני איך שאני ועל מה שזה אומר בחיי היוםיום שלי.

אבל כמו שביירון קייטי אומרת "don't go beyond your evolution"

והנה אני בדו שיח שלם עם עצמי של הצדקה והתנצלות.

רק אל תכעסו אלי, ואל תפנו לי עורף… רק תצדיקו אותי ותאהבו אותי ותעזרו לי…

– חשיפה מלאה:

אמרתי-

קיבלתם.

נקודה.קריצה

(נ.ב. זה כמובן אומר שהרגשתי מספיק בנוח או לחילופין מספיק נואשת…:-))