הרבה דברים קורים בחוץ ובפנים, בעיקר בכל הקשור במערכות יחסים.
אחת התתמודדויות העיקריות שלי כרגע היא עם "הידלקות" על בחור שאני פוגשת על בסיס יומיומי בעבודה ובחברה.
אני "דלוקה" עליו בעצם כבר מאז שהיכרתי אותו לראשונה, שזה בערך חצי שנה.
זו התמודדות לא פשוטה בשבילי בכלל, אנחנו מקיימים כרגע יחסי חברות בסיסיים ומעט מעבר כרגע, הוא נמצא במקום מאוד שביר בחייו ולכן מאוד סגור, ואני מכיוון שיש לי רגשות אליו מעבר לחברות, שעליהם אני לא חושבת שהוא יודע, אולי חש אבל לא נראה לי שקיבל ממישהו ממכרינו המשותפים אימות במציאות, מה גם שאני במקום מאוד רגיש ופגיע, אינני יודעת האם יש בי הכוחות היום לנהל מערכת יחסים אינטימית, גם אני במקום בו אני מאוד מפחדת מהחיים ומנסה לשמור על איזון נפשי רגשי ופיזי בכל מאודי, ואצלי זה מעולם לא היה פשוט, בייחוד כאשר אני במערכת יחסים זוגית.
מה גם שלבחור הנ"ל יש תכונות שמזכירות לי את בן זוגי לשעבר – הסגירות, הריחוק, וזה מאוד מפחיד אותי, כי עם בן זוגי לשעבר זה לא עבד טוב בכלל, ושם אותי עם עצמי במקום של חוסר ביטחון גדול, מה שגם קורה לי מול הבחור הנוכחי במצבים מסויימים.
אני כל הזמן נעה בין לרצות להאמין שבמקרה הזה אולי יהיו תוצאות שונות מבבעבר שאולי לבחור הזה תהיה יותר רכות ומוכנות להיפתח, שאולי אני אוכל להישאר יותר במרכז שלי ולא לעוף כמו עלה ברוח מכל שלום שאולי נאמר מעט ברוגז, שבכלל לא קשור אלי בדרך כלל.
הצד השני אומר למה את בכלל עושה את זה לעצמך? למה את צריכה את זה? אם הבחור הזה כבר עכשיו מעלה בך רגשות של חוסר ביטחון למה להמשיך עם זה הלאה בכלל? את תחווי שוב דחיה ושוב תאבדי את עצמך ושוב יכאב לך בטירוף, לכי רק על בחור שתרגישי איתו מההתחלה בנוח איך שאת, ולא שאת צריכה להתאמץ ולהתאים את עצמך אליו כל הזמן.
ואין הכרעה.
אני כמובן כרגע לא במקום שאעשה צעד ישיר לבדיקת השטח מבחינה רומנטית, בנתיים אנחנו כבר חצי שנה יותר ויותר מתקרבים ביחסי חברות, אבל תחושת חוסר הביטחון מולו ממשיכה ללוות אותי וזה קשה.
מה שאני כן לומדת להעריך זה את הזמן שאני נותנת לעצמי להתקרב להתרחק לבדוק את עצמי ואת הבנאדם, ולא ישר קופצת למים.
לאחר המשבר האישפוזי האחרון שלי – אפשר לומר שנשבעתי לעצמי, שלא "אשרוף" את חיי יותר בשם האהבה (האשלייתית כמובן), ושאם אלך על זוגיות בחיי שוב זה יהיה רק עם מישהו שארגיש איתו בנוח ותהיה הדדיות – שזה ירגיש בריא.
אני חושבת שאפשר לומר בביטחון שלא ממש חוויתי קשר זוגי בריא לאורך זמן מעולם, ממרום גילי – 31 שנה.
אני כמהה לכך שזה יתרחש בחיי, ולא מעוניינת כלל ועיקר בשום דבר אחר.
אינני מעוניינת להתפשר בקשר לזה רק כדי להיות עם מישהו שלא טוב לי ולסבול.
סוג הסבל הזה הספיק לי, וברור לי היום שהוא לא הכרחי, ושיש באפשרותי למצוא זוגיות של כבוד, קבלה והערכה הדדיים, שכן, מישהו יכול להיות מאוהב בי עד מעל לראש, מה שלא קרה לי מעולם, לפחות לא בידיעתי.
אני רק צריכה להאמין בזה, להיות פתוחה לזה ולאפשר. אמן.
זוגיות שבה אני אשאר במרכזי שלי לפחות בחלק ניכר מהזמן, ולא מה שהיה קורה לי עד היום שהייתי נבלעת ונעלמת – אין "בילבי" יותר, יש רק שפחה של מקדש התאהב אותי. 🙂
אמן ושוב אמן.
"בילבי".
בילבי מחפשת משמעות 