זהו. החלטתי סופית.
הבלוג הזה יהיה חלק בלתי נפרד (כמה שאוכל) מהתהליך האינטנסיבי שאני עוברת שנקרא החיים שלי.
האמת שאחרי הפוסט האחרון שהיה לא פשוט לפרסם ולא קיבלתי עליו תגובות מעט התאכזבתי.
בסדר, גם אם לא יהיו תגובות לעולם. אני אעשה זאת למען עצמי.
למען חיי. למען חיזוק כוחי ואמונתי שלי בחשיבות חיי.
איך שהם, איך שאני.
אלוהים, אני אומרת לך – אתה חמוד אמיתי.
והציור של חיי שאני מציירים יחד, מרתק אותי ומפתיע אותי יותר ויותר מיום ליום.
אני לומדת לאהוב לקבל ולסלוח לך ולי יותר ויותר מיום ליום. תודה.
מה שמצחיק, אף אחד כולל אתה, אלוהים, לא הכין אותי לחיי, למה שיצא מהם.
מרתק.
אני מרגישה שעם כל מה שנחווה הרבה פעמים כטירוף וסיוט בשנה האחרונה, זה דחף אותי לשינוי והרחבת תפיסתי את המציאות, בייחוד את גישתי למציאות.
תהליך מאוד מאוד מכאיב, מפחיד, מכעיס ומייסר הרבה פעמים, ופעמים גם מפעים, מחמם לב, מרומם נפש ומשמח.
ברגע זה ממש רוצה להודות, לך, אלוהים שאתה רואה את כולי ויודע למה אני מסוגלת.
ולי – תודה. באהבה והערכה.
ימיי בשבועות האחרונים היו קשים במיוחד הן פיזית והן נפשית.
בימים האחרונים בקושי מסוגלת לאכול, אני מניחה שבעיקר בגלל המתח בו נפשי נמצאת, מה שנכנס לי לגוף זה בעיקר ניקוטין וקפה (משתדלת לשתות כמה שיותר "ציקו"-תליף קפה ללא קפאין).
מה שהביא אותי היום למשל על סף עילפון.
ולא, אני לא אנורקסית.
ההרגשה הזו של חוסר שליטה לא רק על נפשי (לזה אני יותר רגילה), אלא גם על גופי, היא הרגשה קשה, חוסר אונים ופחד. ואיך שהכל משתלב יחד יותר ויותר- גוף-נפש-מקשה אחת.
ואיך פתאום כל התהליך הזה משנה לי את סדרי העדיפויות בחיים.
להרגשתי – לטובה.
אולי עוד מוקדם להגיד.
והתגייסות של אנשים מסויימים לעזרתי-מחממת את ליבי ונותנת לי המון כוח.
כמובן זה בא גם מהלימוד שלי להיות כנה וברורה לגבי מצבי וצרכיי, והיכולת המתרחבת שלי לאפשר לאנשים לראות אותי, להתקרב אלי ומתוך כך לתמוך.
האם אהיה יומרנית מדי להגיד שנראה לי שאני מתבגרת…?
תודה אלוהים, על כך שדרך הדרך שאתה עוזר לי לעבור, אני לומדת להעריך את חיי ואת החיים והאנושות בכללותה יותר ויותר כל יום, עם פחות ופחות שיפוט.
אני חושבת שהיום יותר ויותר אני מבינה את קטנותי לדעת או לשפוט מה הם חיים נכונים…
הרי איני מתפקדת כאדם "נורמלי".
אני לא מתפקדת כאדם "נורמלי".
– בת 29.
– בקושי יכולה לעבוד 3 שעות ביום לפני שמגיעה חולשה והתקף חרדה.
– כל תקשורת עם העולם החיצון, אפילו ברמה של "מה שלומך?" "טוב, תודה." קשה לי ולוקחת כוחות חיוניים.
– צריכה לישון כ10 שעות בלילה ועוד כשעתיים בצהריים.
– צריכה מאוד להתאמץ כרגע לאכול, נמצאת בתת משקל.
– לא מסוגלת כמעט להיות בקשר עם חבריי ומשפחתי מעבר לסמסים.
מה שכן ההיסטריה מכך שהמצב כל כך לא בסדר וחייבת למות או לעשות שינוי מהפכני, עושה התמרה לקבלה שהחיים הם תהליך, ולא תמיד אפשר לדעת את קצב וכיוון ההתפתחות שלו.
כן, יש לי תמונה אליה אני שואפת להגיע- תמונה בא אתרום לחברה, אקום בבוקר לאיזושהי סוג של פעילות התורמת לחברה סביבי, אהיה מסוגלת להזין ולטפל בגופי שלא יהיה חלש כל כך, כמו כן גם בנפשי, אפסיק לעשן ולשתות כל כל הרבה קפה, אנהל מערכות יחסים יותר "תקינות" עם סביבתי (בלי להיות תוקפנית כל כך כשמתקרבים אלי),
אולי אפילו אפילו זוגיות והקמת משפחה.
אולי אני אהיה אמא, אולי.
מי יודע? אלוהים, אתה יודע?
נבדוק בתוכנית המשותפת שלנו, חביבי?
באהבה והערכה,
"בילבי".
בילבי מחפשת משמעות 